Luaḥ erets Yiśraʾel · 1905-01-01 · שנת התרס״ו - שנה אחד עשרה - 1905 · p. Seite 111

111 חוזה ב ה ק י •ן מהעציץ הנורא איטר אחזהי לעתים קרובות, בתחילה׳ היתה סבת עצבינו איזה צער כללי אי פרטי, ונרמה לו כי נפל נפילה איומה לאיזה תהם נורא. יבנפלי נרמה לו בי אישר התבל היא אילת רבה, היא קשירה ברחיים יהמה הלא חילפים בצל, לכל החי המתהלך עתה עלי ארמית לא יהיה שריר אחרי שמינים אי •מאה שנה, גם הטיב, היישר, הצדק, הנם אך מושגים הבריבים ב ה ח י י ם, דור אחר יקום ויביט על בל בעינים אחרות והרם יהרם את כל מעשי אביתיי ואף הדיר הזה המשבר את אידיאלי אניתיי יאבד יחד עם אדיאלאיי ואליליו אשר יקים לו יעם בל דעותיו אשר יחדש. בימי "ירידת הגשמה" האלה-בך בנה קמחי בעצמו את ימי עצביני-נהיה לאדם רע ימר: שנא את עצמי ואת בל הקרוב אליי. הסגולה הבדוקה למחלתי זאת היה הטייל בין ערוגית הית״לדה", אמת בי השמים עבירים והארץ עגימה "בחוץ לארץ" אך מעט מעט המה מתחילים להזכיר לי את צביונה שי "הארץ" אשר בבל זמן שבתי בה לא ירדה נשמתי אף פעם אחת. הדר הטבע, אפילו בחיץ לארץ, השיאי **ל עילם אחר שבלו מלא יופי שתבליתי אינני לא הפרט לא הבלל, לא האדם לא היצורים בי אם ה י י פ י כשהיא לעצמי. הן הטבע הלא יפה היא לעולם, שבלת לבנה שגבעילה נשבר איננה ניפלת בהירה \