Luaḥ erets Yiśraʾel · 1904-01-01 · שנת התרס״ה - שנה עשירית - 1904 · p. Seite 140

140 לוה ארץ ישראל* ורנן קם מתוך העדה ויפרוש כשיו השמיטה ויאמר אתה ה׳ לבדך מלבנו הושיעה נא את הדלים ואת העשוקים האלה כי אין זולתך יובל להושיע׳ אתה ידעת את היגון ואת הלחץ אשר באנו בהם׳ שמע נא אבינו את׳קולנו המר. ואל יתאפקו עלינו רחמיך אמת כי צדיק אתה כי חטאניילפניך ועל כן נתתנו ביד אויבינו אך ה׳ אלהינו לא לבד כי בעונותינו אויבנו לוחצים ומריעים אותנו בעבודתנו ההשה, אבל גם אטרות קדשך לקחו מטנו וחושבים לבלענו. ראה כי על ידם הרמה יאמרו עצבינו עשו זאת ומבקשים להפר את הכרית אשר כית עם אניתיני׳ לכלות שרע! נחלתך, ולחתום או לסתם כל פה המכבד לשם קדשך. הי אל נא תתן שבטך ומטך!1ניד לא. המה ואל יחרפונו׳ יגין השיטנו הפוך לשמחה ושפוך חמתך על אלה אשר לא ידעוך, הלא יודע אני כי הושעת את ישראל בכל עת ואתה■ מושיע ותישיע לעולם אמן. בשנה הראשונה למלכות ב; המלך הזה אשר נקרא קורשא בשנת תשע מאות ושבע היי הדבר אשך קרא המלך כספר דברי הימים את הדברים אשר דבר רכן לאביו המלך ויגעו הדביים מאד אל לבו. וביום העשירי לחדש שבט השיב ליהודים את כל המעתיק מלשין עברי להולאנדי, ואני נפתלי המעתיק ללשון עבדי אומי, שגס זה נעתק מדברי הכותב הראשין שכתב קצור דנרי הימים;ה בלשון עברי, שבימיו הי' צום זה עדיין ליהודים במאכא, אבל בשנת תקי״ז שהיתה העתקת פאן דאינו לא היו. שם מן היהודים הראשונים האלה. או שנאמר שאע״פ שגורשו היהודים;שאר להם זכלון יום צום זה. או שהמעתיק פאן דארט דן כן מלבו לפי שלאה בי היהודים גמאליבאר יקראו עדין צום ביום זה כי שם היה פאן רארט לא בתימן, וטעה בזה. K..