Luaḥ erets Yiśraʾel · 1904-01-01 · שנת התרס״ה - שנה עשירית - 1904 · p. Seite 102

mV ארין ישראל 108 הדבר. האיש והאשה היו שניהם חרוצים בעבודתם ומסתפקיט במועט, ולא בזבזו ייתר מאשר הדויחו, ובכל ואת רכושם הלך הלוך ונמס חפצים אחרים טבלי הבית נאבדו פתאם ולא נודע באיזה אופן נעלמו. פעם אחת אבד לאיש סוסו שהיה רוכב עליו.. כמובן בקש בעל האבדה עצות איך למצא את אבדתו. אבל כל,. תחבולות אנשי הכפר למצא את הסום האבוד לא הועילו מאומה. האיש שאבדת סוסו הסבה לו דאבון נפש לא נח ולא שקט ויחליט ללכת בעצמו לחמש את סוסו, בחשבו אולי גנבו אחד משבטי הבדואים השכנים. נעת פרידתו מאשתו הגיד לה כי־ יוכל היות בי יתאחר זמן רב בדרך ואולי תאיר לו ההצלחה סניה כי ישוב עם סוסו האבוד. ולכן צוה על אימתו כי תשאיר בעדו בכל לילה את ארוחת הערב. ביום הראשון עבר האיש באחד המחוזות ימבו היו מערות רבות. ואשר בהן היו לנים בלילה הרועים עם עדריהם. הוא חפימ זמן רב בתוך המערות, אך לא מצא בהן עהכות סוסו. באשר בא הלילה התבונן והנה אור באחות המערות. האור המאיר בחשכת הלילה בתיך המערה הפתיע אותו מאד, בי חשב למצוא ימם רועי צאן׳ ימיגידו לו איפה נמצא סוסו האבוד, או לפחות יזמינוהו לבלות אצלם את הלילה באותו הרגש ימל הבנסת ארחים שמצטינים בה הערבים. הוא נכנס אל■ המערה ולתמהונו דאה והנה עדת רוחות רעות יגייף סובבות אותו ומזמינות אותו בסבר פנים יפות ללין אצלן'הלילה. הוא חפץ לסגת אחור ולשוב לעמת שנא, אבל ירא להכעיס את הרוחות הרעות ויקבל למראה עין את הזמנתן בשמחה. ה; הוליכו אותו אל המערה פנימה והזמינוהו לא רק לשבת אצלם כי אם גם לאבל אתן ארוחת הערב, אך הוא סרב לבקי׳מת; וימאן לאבל אתן לחם בחשבו למצא בכל רגע עת הבשר למען המלט מהמערה. אבל הןלא הרפו מטנו ותדברנה על לבו כי בל מה שהוא.