Luaḥ erets Yiśraʾel · 1904-01-01 · שנת התרס״ה - שנה עשירית - 1904 · p. Seite 100

חושב על לגיון הרוחות הרעות המשתמשות בכה עת הישר שכה יוכלו לנרם איזה נזק להאדם. ולמען להגן עליו טהרוחות הרעות חושב הערבי כי העצר, היותר טובה הוא לבקש לו חסות היותר תקיף ממנו, והוא לקרא נשם די. ולכן מנהגו הוא לבלי לעשות אפילו הדבר היותר קטן טרם הזכירו עליו שם ד׳, בהאמינו 2י עי י זה יחליש בח הרוחות הרעות. לכן יש אשר נסנש לפעט־פ קרובות ערבים אשר שפתותיהם לוחשות וטדובבות תמיד בהזכירם על כל פעולה ומעשה את שם די׳ וזה יעוררנר לשאל אותם פשר דבר. באופן זה מדעתי במשך הזמן משפחות, ומאחרים׳ דברים כל כך מענינים עד כי רשמתי לי כל זאת. בספר למען חבר אותם אחרי כן אחד לאחד ולהרצותם לפני הקוראים. אך מעטים הם האירופאים אשר עיי משאם ומתנם זה שנים רבות עם הערבים הצליחו לחדר אל עולמם והשקפותיהם הזרות׳ כי כידוע החיים הביתיים אצלם ביחס האנשים אל הנשים הם פחות או יתר בודדים ונבדלים, ולכן אד לפעמים רחוקות מאד תעלה כיד האירופאי להתודע אל ארחות החיים ההם. מה שאספר הלאה מתיחס אל האמונה שמאמינים הערבים כי קריאת שם די בכחה להגן מהשפעת הרוחות הרעות. הנני נותן פה את התשובות שקבלתי על שאלות אחדות בחפצי להתחקות על מנהגים אחדים של הערבים׳ ואת הספורים והאגודות הטתיחסים אל דמיונם בנוגע להשפעה העזה של הזכרת שם ד׳. עבודת היום תתחיל אצל הערבים בקריאת שם ד׳ המנץ בפני כל מקרה רע. אם מלאכת הבקר הראשונה היא לישת הבצק׳ אז תזכיר השפחה את "שם ד" מדי הוציאה את הקמח מהשק׳ או מדי שפכה מים אל תוך הקמח. האשה המוסלימית טרם עשותה טהכצק ככרות לאפות אותן בתנור היא לוקחת מלא כסה מהבצק ומדי השליכה את החתיכה אל תוך האש.