Luaḥ erets Yiśraʾel · 1895-01-01 · שנת התרנ״ו - שנה א׳ - 1895 · p. Seite 83

— 83 אחדים כנר נתרחקו לפנינו ביחד עם החטרים ואחדים עשו את דרכם לאט לאט. עבדאללא! עכדאללא! —נשמע קול צועק — גש מהר חנה. מה לך — צעק החמר אשר הרחיק ככר ללכת. — חמורי נפל, ואנכי קפצתי מעליו ורגל' טבועות בבוץ, ולא אוכל להקימו — נשמע קול צועק מרחוק. — אנחנו עצרנו בחמורינו למען יעמדו על עמדם. והחמר מהר ללכת לקול הקורא אליו. ויקם את החמור הכושל, ואת רוכבו נאלץ להוציא טטנעליו אשר היו טבועים בבוץ ויושיבהו על החמור. ואת נעליו לקח בידו האחת ורסן החמור בידו השנית עד עברנו את כל הבצה. פה תוכלו ללכת לבטח דרככם — אמר בשרקו לחמוריו כי ימהרו לרוץ ארח — דהרו אותם, למען נשיג מהר את האדונים איטר הלכו לפנינו. פה החלה הטבע לשנות את סניה, וגם אנחנו שאפנו רוח חיים בראותינו זעיר שם זעיר ימם עץ, צמח, עשב, חי׳ נורר־כנח. ואחרי רבע שעה הגענו לנחל אשר עצים נמוכים רבים נטועים בו. מה שם הנחל הזה? — שאל אבי־יעקב את החמר אשר הלן לא רחוק מאתנו. — ואדי אל קטאף (נחל הקטף) — ענה הנשאל. — בצאתנו מן הנחל הזה נראה לעינינו מרחוק עצי אלון רבים הנטועים איש אצל אחיו. הנה הירדן — קרא החמר ברמזו בידו על הצד אימר כו עמדו העצים. הנה הירדן — אמרנו איש לאחיו — בעוד עשרה רגעים נקרב אליו, ־־ אמר אחד המורים —