Kokhve Yitsḥaḳ · 1847-01-01 · 9 (1847) · p. Seite 43

43 עמק עטף מרגוע, ואודם שמש באה, יזכרני איך נפשי שמים דאה, בהדרת קודש על כנפי שרפים נשאה, ונפשי לעז" יה ערגה, כי גאה גאה, העדב בו בתומי נפשי עוז דרכי, ושמי מעל שיח לפני אל ערכי, זה ליל התקדש חג עם רבבות ככבים ׳ עמה מבין אלוני קבר שביבו שבים, אף כפר בריתו אתי, לא אשכחהו, תמונתו מרחפת לפני, בהוד אורחו. מה נהדרה אז המחזה הגדולה. בנעימה האמונה השמיעתני קולה: "שם שובע שמחות במרומי ^ל להתראות" "ברוכה 8ת לי ארץ נפשות מאלהי צבאות" אל אור רוח קדש ממעוני שמים, נכספתי וראיתי זןל להשתהות אפים׳ העת צוף ינקתי משדי אמונתי 1 וכגמול עליה נתמכתי, ואל על בינתי, היא שקעה, כנוגה ערפל כלה ברוח, לא יחוג לראות שביבו שנית זרוח. — אתה אלי אור שכל בלבי הצת, מדוע אך באף אותו לדראון שחת? סביבו עב ענן. רעיוני לא יעברוהו, צעיף עלטה יתנם נגהו, לא מצאנוהו. התקוה אך חזות שוא וכזב תראנו, ממחזה אל מחזה בהתעות תתענו. שם בסתר חביון עז, כבוקר לא עבות אורו יאמרו: "ישמח חיים ויחיה לבבות"