Kokhve Yitsḥaḳ · 1847-01-01 · 9 (1847) · p. Seite 42

42 אי לו לאור, ני יבגוד יתרושש לאמונה. יגזול אושר, ולא יעשיר חיל התבונה. — הוי! עטרת גאות, את חכמה גאה, בתבואותיך שמש אמונתי, הה באה. מי במש מידך לחנני בינה? טוב לי אז באמרי אחותי לאמונה, לב שקט מדוע מאתי גזלת, ובים מבוכות אותי לחרפות הפלת?1 קח לך הדעת עלי אצלת, אם בו מחמדי שמת ולא חמלת, הלא בחיק אמונה ותקוה שנתי ערבה, המה מפלטי עת צרה אל נפשי קרבה. יום חקדרתי, ואנחות קשות הקיפוני. המה בנוחם מרפא ללב, בעניי נחטוגי. אחרי אדיר באזניהם היתד, הדוחה, ומעת נבונות׳ נגרשה׳ משמי הצלחה. נבהל אנכי מקללה אכזרית, נגרש מער! אני / אך לשאול תחתיה, חקרי לבבי המה משלות׳ החרירוני, גן עדני שחתו, ומחמדי שדוני. — שלום שנן עלי אהל׳, סביבי כבודי, וכחתן יכהן פאר, העטיתי מעיל הורי, אשורי תמנו עלי ערוגות שושנים, באור בוקר נשקף באביב על דשא גנים, הה! פנה ילדות הגאוה בשמחותית, שביליה לא נודעו, נעו מעגלותיה. חלפה העת ענדה פרחיה לי עטרת, ידום מקום עליו תיף הצדקה לתפארת,