Kokhve Yitsḥaḳ · 1847-01-01 · 9 (1847) · p. Seite 40

40 נאמנה אתה< פי מעת פליז ידו לאכול מסיי ע ן הדעת ונפקחו עמיו, רואה כי עייוס הוא מהאמונה י רות נכון עזנתו ואן פוסע הוא על פתי סעיפיו וכושי♦ הימות אולי פות תגלו, ויפן אס יס אלהיס סופטיס כאין נותן סכר לפותר' פקודיו ומענים עונריס׳ או אין תסגון ודעת «פאול אסר הולןסמה, ופו א סקי סומר מצות הל ולתנם הסכיל והתפיס יותר. — ואסר יראה הכמיס יתד עם כסיל ונער ירגצו תהת מפה העמל, צדקת הצדיק לא תצילנו והרסעיס יפנו גטה ואין סיד נכון להס, יפליו אוהלים לסוכת׳ אל, ומרגיזיו יפגעו טוג גאון — גראותו מגופות כאלה תכמתו לא תועילהולהתנחם תמעסיההנל ועצנון ההעדריס, ומיד כל עמל ואון תסינהו; נמצג עצג ופערוריה כזאת יתעורר גקרנו הספק גהסנחת אל, ויתסוג ני ארן נתנה ניד מקרה, ופני סוסטיה תכסה : אולם כאפר יסא למדום עיניו, יניט תפטרי סמים ני כנהו t וראם פתקים ני רמו, תהת כל הסמים יראה ירת ונונניס וכסיליהם גהנמה כוננו ויסמרו חקס, יאמר ימי נרא אלה"? אז כל הנגרהים יענו יהל התד עפנו ויוצר אתד לנו'. האותות והנפלאות גטגע׳ והחכמה אפר תתראה ננל נוצר יורו על מתפלת אל מופל ננל, ונסנע יסיגו הותנו ולהות, תפתוחח עלינו נספנו ותקותנו ונהיה עלינו למפה , חיי האדם יתרהו לו כהדה — נעצג ירהה דרן חייהו נזרע קוצים להנאיגהו, על פגכה רגליו יצעדו, ואת אפר פעל צדק ועפה חסר לאלפים, גם גלעד צדקתו יפנה נעיר אפר כן עסה; לסוא התפוקה הנתרצהלתיות אחרי מותינו׳ לעסות פה צדקה וחסד ולדרום תעלומות הכמה, אם החנתה — אפר תנחם אותנו ני ים לנו סמי עינג נעפוה חסד, וני הפתחה נעת נמחה דמעות עסוקים ׳ ני תפרחנה עצמיתיגו על הטיג עפינו, סכר פעולתנו, היא נוחם סוא אס לא יחיה אדם אחר מותו׳ ואין תנאיג לנו התקוה הזחת להסאיר נצח ולפגוע נעימות מענרלקנר,אם התנונה תאתר לנו ני לפיה נקוה וניחל, ותקותינו תהפן למפח נסם י- נראה הגון» לעפר יפוג, והרוח מה הוא, מי יניד לנו אם יכלה נדות לאין׳ הו יסנון נסוד חיות, מי הנם ויגן זאת — ואסר איד נכון לנקי ודרכי רפע יחילו, ואת האדם יסוננו מות וחיים. טוג ורע, רפע וצדק, יהיה כצדיק נרסע יקר הלקו גאפר יקרהו, יתראה לו החיים כחידה אפר לא יכול הנידה — יאס ניתן לנו זאת אהנת הרע והטוג, התפוקה לעסות צדק ורסע י למען העיר חותנו להאמונה ני א נ ח נו נ נ ח ר דרכינו ׳ ועל כל חסן סם מססט ודין; פה ננוא ליצרי לננינו הרעים מנוער האדם! אסר למורת רוחו גלי הנין ונלי רצות ילחצו אותו לעסות אסר זממו רעיוניו י יצר לג האדם וסרירות לנו יסתירו עליו נס יסתדרו, ומהאדם לא יצאו הרעות והעונות ׳ אן כאפר תגזור עלי טנע המרו הוא יעסה; אפר הרכנת כיחותיו מהריון ומלידה נטנעה לחנינה, היח יחונן, ואפר לנו טוג מגנון הוא ירחס; ואסר לנו נולד ננחוסה הוא לא יפמע לסועת קסי יום, גס ני יחנן קולו, והאדם ניד טנע כוחותיו נגרזן ניד החוצנ נו, ניאותו ני מוכרה הוא נחעסיו, תאמר נספו נואם לנחירה חספית!לחנות גמול על מעסיו—ננל זאת קול קורא וקרנו לעמוד נאמונתונ ולרדי צדק — נמצנ הזה מלא תקוה ונוחם. ע צג ויגון, ואימת מות ני אספוהו, יתראה האדם כסוננ נלג יס, ילןניון מתהום הל תהום, כל צנוריס מנונת רעיוניו ומסנריו עליו ענרו, עד יתום ימי מגוריו׳ ילך ואיננו.—