Kokhve Yitsḥaḳ · 1847-01-01 · 8 (1847) · p. Seite 37

ביתו יבנה לתלפיות שיאו יעלה שמים יתפארו, עשרת׳, און לי בארץ החיים. בניו כשתילי זתים ינובו יעשו חיל, וקרני הצלחתו יאירו למו השנת הליל, אהה! קרבו המות כדוב אורב, יחתור לשדו, ומוח עצמיו יחורב. אב לבנים כלכל ביתו בזיעת אפים, נופל למשכב נדנה רפה ידים, רעיהו ובניו ׳שמרוהו בל יכבה נרו, הה! המות ישודיהו מזרועות שארו. זה האיש ספיר גזרתו חמדת אוהביו, בעדו מלאכים פללו לשמרו בכל דרכיו עורם תחת עורו נתנו סערות עת נשבו, עתה במותו בדד יעזבהו, מנו אחורשבו. סחי ומאוס גויו ליודעיו, גלמוד ינחוהו יאמרו כנגע נראה לנו בבית, מי ׳קחוהו? לקברות בחפזה יובילוהו, לרמה תורישנו, ישנה מ^ב, ומקומו עוד לא יכירנו. כה כל בני חלוף יהנדפו, בהתעיף ז/ין, בדיהם ירופפו, זרם העת ישטפם, עם צבי מחמדיהם, וער ארגיעה ישרו מנות בתיהם. שדי! השוא בראת האדם עלי חלד, והוא אך לראות עמל ותוגה «ולד? ההוביש ששון מני אדם, תאמר השמידו תתקפהו לנצח, ותתם כעש חמודו? תשנה פניו ותשלחהו ארץ נשיה, וגבר שכב לא יקום? נפשו לא חיה? — לא גם הוא יגדל ׳שגא אחייתו, שריהו אם יעבוד לטוב שאריתו, — אחי, תלמי לבבך אם זר״־ת משפט וצדק, בחדרי נפשך אם חזקת כל בדק,