Kokhve Yitsḥaḳ · 1847-01-01 · 8 (1847) · p. Seite 36

36 אלוני מצל כלבנון רעשו פחמו! נחום היום האבי היגיע תחתימו׳ נזו עתה נזרם, עליהם עפר נחו, ענפיהם קודרים מקרח, משלג עלימו שחו. בצעיף אלמנותה התעלפה האדמה, עלפה השדה, סוערה לא נחמה׳ לא ירנן ולא ׳רועע הדד בגגות, ה' אמר לשכון בערפל׳ על קיצה לתנות. שדות וגנים׳ כרים עמקים וגבעות, הכלה ונחרצה קרא עליכם אלה׳ צבאות? חשוא החתם חלתם והבל עמלתם, רב תבואות מאה שערים לריק גדלתם? לא לא! את ארץ לתחיה שלחת הנה תת כחך אם תמאן, יבולך אם לא תתנה תקרא רעב, ממחסור יאנה כל גבר, תמית כל היקום, באין משען שבר. אם גם עתה מעטה שלג ׳עטפיך, ושמיכה לבנה כיורדי נשיה תכסיך, כל תלמיך אם יחד עליך ׳בכיון, שכר רב לפעולתך, אסמיך בר ׳המיון.— חזו גא חליפות הטבע אחים יקרים! אך נדדה השמחה עם רבבות שרים, כן נבול גם נהנו כציץ שדה בימי הלדינו, העודנרהב? נאחר אלה־נו למעשי ידינו? העוד יהין בגאון דאות שיא שמים יגבה אנוש חציר, עוף קצוץ כנפים? ראו זר, גבור חיל בעצם שניו, שקו׳ עצמיו מלאו, פני להניס פניו. עיניו לפידים יתמלטו, אש מתלקחת, חסנו כאלון, כל תחתיו על עפר נחת