Kokhve Yitsḥaḳ · 1846-01-01 · 5 (1846) · p. Seite 44

44 יןענודה איכה המגוחה תאנד נימים אתליס כל אשר אצרה היא נשנים ננירים. דנמו כן הנימה המנותס נכליתה ונושא/ כי כל מננדיה נצר להם ינידוה להתרועע עם אאואה השניה ולנקש מנה עזרה נצראה, לכן השכילו שכל <וונ לאאוז שאיה, יחדיו את רסן המשרה ולמשול תליסוא נקר3 הארן, הענודה נתרה למנלה למשול ניוס, ולשמור נעין סקותה לנל אנוא השניעה שערי ארצה, והמנותה נתרה לגורלה לשלוט נלילה ולנצי נתון להעייסות לדכא כל נער וזקן. — כה נשנת כל ריג ומדון וכאשר פעמים רנות השנאה הפעליה מקנילה תתנל׳י רנה ילדה המנותה את ה נר יא ו ת אשר את תמורת ממלכאן שמהלתוקא עולם, ,נתון את מנותיה הנננדות אך ליקירי ערך אלה אשר אה עתות תלדס נין «מתה וענודה נחג ל יתלקו. י...D שנה חדשה. (Frei nach Jean P a ul'S Neujahrsmorgen.) השנה החדשה פתוח תפתח לנו שעריה—הזמן נצנ עלי ננעת קנר! שנה גזענה, ואת מתנות החיים, מגעימיהס, ומרורוהיהס כרצונו וחפצו - נין נגי־ ממותה יחלק.— מה תנקש אתה ׳ אנוש נאנח וקודר הולך? ׳לנל תוסיף עוד מת שמתות לי'. — אויה, כ ל ה נ ה אשר עלי אותות חיי פרתו׳ ננצני יום תיש מהר ננלו וימלו 1 גס ריחם הנודף ומשיג נפש, אנד ותלף, וישאר או אתריהן, סילוני ממאיר י וקוצי מנאיג. — כאשר תר3 יפעת השמש, כן תגדל העננה, אשר עוד מעט קדרות תלנישיה י ונעה עלי דרכנו תופע הדה, הלא אז תגלה לעינינו אנתת חרג, אשר יום יוצר, נגד לננוהשמת יריק . לא! אחלי! לא ששון וניל, המה לא ירוו את הנפש השוקקת, ואן העצנון ימלאוה, וישניעוה. — "הזמן יחלק עתידות": מה שאלתן נן אדמה? ׳גסלאאהנה!׳ מי אשר לאוינת חיים הלזו, את דלתי לנו יפתח, הה! יתוש עד תהרה את מתן מכותיה האנושות, אשר לא ינהה מזוין, רק התונש כל פצע ושנוה המות! ננוקר חיינו האהנה, כשחר כליל נהדרו נעריפנר הופיע, השמרו לכם נני נעורים, אל נא ישיאכם לננכם לגשת על ענן אור הזה. יען נממד מאוד לעיניכם, כי עת תקרנו אליו, תמס יהלוך, ומטרות רמעיז עלי לחייכם יערוף. — •הן לפני הזמן תכרע נרן, הנד מה תשאל ממנו?' "מאומה• אף רעים וידידים, לא אחפון.' הן ע ת ד ת נ ו נתיים עלי קנרים עמוקים, הערוכים לנו מרחם תשחר, ואן מסן דק מאוד עלי פניהם פרוש4 אוי, אתרי אשר נתנו ימים ינים. איש את ידי אחיו תנקנו, וננפש נענה את «הלומות הזמן סנלנו, לפתע יקרע התת רגלי האהונ, המסך הדק, הנור האטר עליו לנצח פיה, ואותר אן אגני לגדי, עלי שפת הקנר הנמלאה, שנע רוגז י וחסר נוחם, עדי כמקרהו יקרני גם אני, ועמו יחד לעפר אשנס אולם