Kokhve Yitsḥaḳ · 1846-01-01 · 5 (1846) · p. Seite 26

26 מספר. הלא אחת היא דת האדם, כי הולך למות ואין אחד חפשי מהמ*ת רעמו, ומחרמשו אשר יניף על תקות חיינו" כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו (שמואל ב' י״ד) וכלי נשק נגד המות לנצחהו הוא מעשה הצדקה, בה נשאר לחיי נצח, ונשאיר אתרנו ברכה; ואם גם מוסדות גופנו יהרוס וינתץ, ועצמותנו יפזרו לפי קבר, עוד יתרומם מערמות עפר שמנו חכר׳־נו, כנס יתנשא כבודנו, מתחת רגבי אדמה, נתעורר, יחיו מתינו, יקיצו וירננו כל שוכני עפר׳ וכל חסד אשר עשינו היא כאגלי טל, אשר ירטיבו כבודנו, אחרי אשר נבלו עליו "וראיתם ושש לבבם׳ ועצמותיכם כדשא תפרחנה, ונודעה יד ה' את עבדיו׳■׳ (ישעיה ט״ו) לא אבני שיש המה אשר במו נחצב זכרוננו לעולם, כי גם המה ברבות העתים משן העת יאכלו, פור יתפוררו, וצור ׳עתק ממקומו, ׳פול ויבול ולאל ישוב — רק מעשים טובים. מעשה צדקה וחסד, מעשה רחמים וחנינה, המה לעד יעמודו, לא ימיש זכרם לנצח, ויעשו לנו פה בתבל שם לתהלה ולתפארת . — קינה על מות א3י מורי אליעזר ז״ל אשד לא נודע לי קגורתו על היום הזה. הדורש לאביו המת בארץ נכריה. אנה הלכת? צאנך על מי עזבת? אל ארץ נכריה טלטלת טלטלה נבר. מרעיתך מבניך הפרדת, שוב אליהם חשבת! אהה ■' שמה המות חצב לך קבר. אמרת אשובה ארץ מולדתי, אראה צאני, בחצי ימיך תעלת, בניך בנצתם נטשת. לשוא קראת בחליך: איה בן אוני? ידיו מעבירים זיעת מצחך לא רגשת. עת גויתך באבו, לבכור מות ערכו. רמע ממקור עפעפים לא רטבו לחי.