Kokhve Yitsḥaḳ · 1846-01-01 · 4 (1846) · p. Seite 30

30 יקרא, אשר הפלח ה׳ חסיד לו. הגשים ינצלו עדין מעליהן, לעבור מנחה על פניו, למען יושעו, וימצאי חן בעיני בעליהן. ואחד מאלף כי יהד־ לגן החכמה׳ לארות מור ואהלות עלי תלמי בשמיה, ירדפוהו עד חרמה, סודו טמא יקראו, והיה תחת שושן חיה ביד נפש העמל אשר עמלה לה לאסוף מדע, ואשר ישלח ידו לאכול מעץ הדעת ישמע קללתו. הוא וביתו נעזב ואין איש להגיד לארם ישרו, לאמיר- זח האיש גי בחר ה', וכה נתום חיינו בעמל ותלאה׳ אתא בוקר ישועות לא ראינו, וגם לילד, לא ינוח לנו, ימים יבואו, לילות ׳עבורו. ואין אומר ואין דברים, המשלם ירדם בירכתי העיד, והסכל נתן במרומים — בלילה הזאת הנטוי עלינו, אשר חושך ישופינו, ולא נגוהות נלך, שלחת אלי ספרי ככבי יצחק, ראיתי והנה ככב אחר ככב יגה שביבו, וגם דרך ככב מיעקב, ויזרח בשירך אשר שרת במי, ואחה הערתני משנתי כי אישן רר׳גי ער, קול דודי דופק. שאלתני במכתבך, מדוע אור ירחך ׳סתר בין עננים׳ עבים סתר לו. אמרת מרוע הירח יקר הולך במסילתו לא ׳שום בין ככבים קנו. הקשית לשאול ידיד נעים, מד, אעשה לך איפוא בני? הנני בחצי ימי, נפוגותי וניכיתי מעמל רב עבר עלי, וקטנת׳ מכל התלאה אשר מצאתג׳, ולא נעלם ממך כמח שירים ומליצות חברתי, אשר עוד בעודניבן שש עשרה שנה, רוח השיר החל אותי לפעמי, וכמעט לא עבר עלי יום, אשר לא חברתי בו איזה שירה חדשה, וממני ראו בני גילי, חבירי אשר ארחו לחברה עמי, למופת הייתי להם׳ המה הלכו לאורי, ממני ראו ועשו כמוני, המאסף אספתי לביתי׳ לבכורי עתים בכרם אותה נפשי, הצפירה עלתה בעיריגו, והיה שיר׳ הרבה, ואים איפוא הם ילדי עשתונות׳ אשר עמלתי בם. טפחתים ויבתים ושן העת כלם. בין לילה היו ובין לילה נאבדו׳ שכנו באמתחת מכתבי לא נקראו ונקרעו, לא שזפתם עין והיו לאין. ולמי עמלתי והסרתי נפשי מטובה? ועתה אחרי אשר מעשי ידי טבעו בים הקלקול, ואתה אומרים שירה, תשאלני מדוע תחריש, שיר