Kokhve Yitsḥaḳ · 1846-01-01 · 4 (1846) · p. Seite 15

15 לבשו היהודים מעולם 3נל מדינה ומדינה נגדים נדרך כל האין. והגה גס אתרי הדנרים והאמת האלה עוד יש מקום ל;על דין למלוק ולאמר: ני הלנוש;גדים אשננזיים איננו תגור תנורה, ואסור לו להתפלל ולקרות ק״ש׳ ני לנו רואה את הערוה ׳ נאסר אסרו חז״ל (;רנות נ״ד;') ונתרת להלנה (או׳ח סי׳ ע׳ד ס״א) אך נס פה רק קול דנריס אנני םומע> ונל רות אין;קרנו ׳ ני לא אמרו ח;״ל זה רק על איש ערום נלי לנוס, ואין נונתס על הל; נעצמו שלא יראה את הערוה, ני אין עמים לו לראות 5 אן תחשנתס היתה לנל יראה האדם עת שפנו שית לאל, את ערות נשרו, המפריע ממנו מתשנת קודם, ומעיר נרעיוניו הרהורים רעים׳ ואתרי אשר היתה דעת נל התנמיס הראשונים׳ ניהל; הוא מקור השנל, המליצו זאת נמלת לבו, ולפ׳ז נטלו ד3רי הר; המאיר׳ המונאים נשער׳ תשונה (או׳ח סי'נ"ד)סגם הלונש טלית רתנה צריך לחגור א;ור להדקו, שלא יהא לנו רואה את הערוה, ואתו הסליחה. ונאמת נהיה חגורת האזור רק ע׳י מנהג הסנמיי נין נל שונני הארצות ההם ניהודיס נעס אחר עד היום הזה, נאשר יספרו הנוסעים החנמים׳ וננראה מספרי קדשי מתנינםחגורים(שמות י״3 י״א) ודוד חגור אפוד נד (ש״3 ו׳ י׳ד) ואזור עור אזור נמתניו (מ״נ א' ח') הלון וקנית לן אזור פשתים (ירמי' ל׳ג אי) חנדרי אזור נמתניהם (יאזקאל נ״ג ט׳ו) וחגור נתנה לננעני (משלי ל״א נ״ד) ונס הנשים היו חגורות חגורה, נמו ותחת חגורה נקפה (ישעי׳ ני נ״ד) חרדו שאננות ונו' וחגורה על חלציס (שם ל״3 י׳א) ולנהגים מלניס ושרים היה אזור תיוחד לננוד ולתפארת, ונשם אבנט יגונה (שמות נ״ט טי, ישעי' נ״3 נ״א) ולפי ספוי החנם נינוהר (נמסעיו לער; ח׳א צד רמ׳נ׳ו תלו עליו התר; והסנין ׳ והחנונים תלו נו נלי הדיו העט ותער הסופר, ונזה ננין מליצות רנות נאר המו; נמו ומתני מלניס אפתח 'ישעי' מ׳ה אי) רצונו י שיקח מהם נ לי מלחמתם ואין אונים יפארו — ואתה תאזור מתנין (ירמיה א' י״ז) תוסר מלניס פתח ויאסור אזור נמתניהס (איו; י'נ י״א) וקסת הסופר נמתניו (יחזקאל טי;C . ואחרי. אשר גלו ישראל מעל אדמתם ונפוצו נארצות אחרות נשאר אצלם המנהג הזה ימים רניס, נמו שחצינו נש״ס: ולא יכנס להר הנית נפונדתו (נרנות נ״ד א׳) פירש״י חגור חלל׳ אימתי זמן אכילה• תשיחנור חגורה (שנת ט' 3׳) אס אתה עושה תשונה אפילו אננט אינו שלן (נ׳ק צ׳ד 3) ויען היה אצל הראשונים ליסוד מוסד, כי נל דנר שנהגו נו ישראל קדש הוא, ומגזע הדת מחצנתו׳ לכן שערו ננפשס׳ כי הוא לנל יראה הל3 הערוה, אן> אס נאמת לא נן הוא כאשר הראינו; ונזה רניס אמנו, אשר מארן נכר נאו אלינו׳ ואחרי אשר היו נהוגים זמן ר3 אצל בני ישראלי חתרו החכמים למצא טעם עליהם, נחשנם ני ממי יהודה יצאו׳ ואתן פה רק אחד תהס למשל. הנה המנהג אשר נתפשט ננל הפוצות ישראל, ני יאים איש אש ה יתן ט; עת זה3 פשוטה, בלי אבני מלואיס על ידה, הוא ישן צושן מאוד, וננר הזכירוהו הר״אש ז׳ל ונעלי ההוספות (קדושין י״ט אי) וכן פסק הר3 נ׳י נא״הע (סי׳ ל׳א ס״3) אולם אחרי נקשה הסליחה מנפשות הקדושים האלה, אומר ני נעלם מקורו מעיניהם, ולכן חשנו ני הטעם הוא אם תהיה הטנעת ממולאת איזה אנן, יש לדאוג פן תטעה האשה נעת חופתה ותחשוב׳ כי מחיר האנן הוא ר; מאוד, ואח׳ב ממצא ני מעט ערכו, ויהיו קדושי טעות, מי לא יראה חולשת הטעם הזה ׳ כי הלא יוכל הנעל להגיד לה נמה מחירו? ואס נירא לנל יונה אותה, א'נ גס נטנעת פשוטה יש לירא פן