Kokhve Yitsḥaḳ · 1869-01-01 · 36 (1869) · p. Seite 87

די3 תפק משמיה דשמואל עוד תעייה דבכורות ונקפרי «נין למחליף דבלי ר״א גדגי’ ל׳י שעובר בלא תעשה ת״ל אל מתג גביל עולם ומייתו לה בתפר 'יאים להרא״ם זל״ל במלות לנייח ונתנו תימנים על שמוה בעלי פלוגתא כבג«' ישנת P׳ ע״ב יק״י ע״א יתימנך תיתאני. ע״א תוכה נ״ה ע״א יומא נ״ט ע״א יש"' ימית' ב״מ קי") ע״א נדה מ״ה ע״ב. וגבי עלוגפא יש קפידה גדולה?לפעמים קי״ל דיך כלל פלוני ופלוני הלכה כפלוני ואם יחלף יצא «שפט ההלכה מעוקל. יא״ת א'׳כ למה לי קרא דאל התג י״ל דאצטרך אפילו במקום שישנו מ״ד דאין ליי כלל כמי קי״ל. א״נ לעבור על הלאו הכף כששנה. בכה״ג אמרו לז״ל בנ״ב גנ' עומן משקלותיו במלח *) א״נ כשנחלקו בדברי אג־ה או בענין דליכא נ״מ בתלדה כגון הא דב«ת׳ שבועות י״ט ע״א דרב ששת מח־יף דר״א בדר״ע פ־־ש״י שלא היה מקפיד לפ שאין ביניהם ח־וב ופטור. ולכאור ק,. וכי אין ביניהם מת הוי הא עוני בלאו ץ ונ״ל דרב ששת הא גופיה קמ״ל להורות לתלמידים שה־ו יודעים הפך ג־יתיזו ומנינים שאין חלוק חיוב ופטור ביניהם דאל״כ ודאי היה רנס רב ששת מ פיד. ולאמוק■ מחזקיה ועולא שם דת״ל שרץ ונבילה א־כא בינייהו. ימ״ש בפתחים דף קי״ב ע״א דר״ע לוה לרשנ״י .אם בקסת ליחנק וכוי הי נו גם כן לתכלית המעשה יכי היכו דליקבל מני'. ומ״מ ענה ה״ש^״ס ופירשו בדרך אמר. עי׳ גס תפ״ק דר״ה ובגיטין כ״ח ע״א אמנם בעירובין נ״א ע״א משמע יפשטיה דאם בקשת ליחנק ע״ש . — לכן וע״ב לתכלית המעשה שיצא לאור אמת (אף כי לפעמים לא פקקו כלל לומר הלכה כפלוני יק אמרו היין בפי׳ במ״ש בערך לומא מר) אס כנר נשרשה גי׳ המוטעה ימשובשת בפי התלמידים שהרי א״א להחזירם לגי׳ מאשגרת דלשנא כמ״ש כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה שהראשונה לא זזה ממקומה (עי׳ל ערך חזרה) ועי׳ קידושין כ״ה ע״א בפרש"׳ מפני כבוד במים «תתמא מחלו בעלי השמיעה יקרייה ופתקו ההלכה לפי הטעות כמ״ד [האחד] אע״ם שלפני הגי׳ הנכונה ההלכה כאידך מ״ד. וכהא דאמר בעירובין נ״א ע״א לא תני ליה רבה כר׳ יוקי אלא כי היכי דליקנלת מני׳. ונפתחים כ״ז ע״א תבר אתנייה איפכא כי היכי דניקום רבנן לאיתורא ובכה״ג ריש ניצה בפלוגתא דנ״ש ונ״ה וצ״ע לשון «וקי ליה שם. וע״ע גיטין קפ״ק יתפ״ב ותפיק דר*ה וקם") דערונין וע״ע בערכין כ״ט ע״א ובכמה דוכתי שלא היו מקפידים על הגי' מפני שכבר הורגלו בה רק על ההלכה שזה תכלית המבוקש «הלמוד מחשש תקלה וע״ע ר״פ כ״ב «שגת במותי. אף כי לכתמלה ואם אין טעם יש קפידה גדולה שלא להחליף ולומר דבר [שלא] נשם אמרו, ובתנמומא פ' במדבר צריך אדם לומר בשם אמרו אפילו משלישי, ובילקוט רמז תרצ״ה צ״ע וברמז תתכ״ה אס אתה יכול לשלש השמועה עד משת וכוי ע״ש ור״ל לאמרו נשם אמרו עד משה, ולא כנת׳ לב אייה שמפרש באופן זר בפי עקב. ובג«׳ נזיר תפ׳יז כל שמעתתא דאתאמרי ני תלמא קדמאי ונתראי וכוי ומייתו ראיה ממשנה דנמום הלבלר ד«ת׳ פאה. ובקונטיתים הארכנו נגד מדרש הנ״ל. ונגיטין כ״ו ע״ב אמרו עד קבלה חמשית. ובחולין צ״ח ע״א עד ששית ובנדרים ה' ע״ב עוד יותר. ומאותת גמ' יובן מדרש ילקוט תחום ותגור ברמז תחק״ת דף קמ״ב ע״ב [«שלי כ״ב] ויש *) הביא ראיה מנ׳ב והיא נדן> פיע ננ׳ב אבל פס לא מוכח «ידי דעונר על הלאו חכןו ונראה שפמן על זכרונו. ונאמח צ״ל ב״מ (פא:)דפי־ן טומן משקלוחיו נמלח גזל מעלי׳ הוא ומשני לעבור עליו משמח משיה ומל זה כונח הרב.