Kokhve Yitsḥaḳ · 1869-01-01 · 36 (1869) · p. Seite 84

הש5י אעפ״י שהשער איננו נראה גחון ומדאוריתא שפיר דמי; והיא ששוגה שאין לה רגלים, גי מבטן מי יצא להם הדין הזה אמרי שבגמרא אין כל רמז רמיזא משני כסייין, ורק שמעינן בת כי הקלתא, וכן כל דבר הדומה לקלתא, שהוא כסוי כל שהוא, שלא כדרך כסויי כל בנות ישראל(לפי מנהגן בכל מקומוה מושבותיהן) אסורה לבת ישראל לצאת בה לפי שעוברת על דת יהודית ואין כל זכר משני כסויין. אך בטעות לקחו להם הסברא הזאת מדברי הרמב״ם שכתב אעפ״י שמכוסה במטפחת כיון שאין עלית רדיד ככל הנכים תצא בלא כתובה. משמע מזה דבעינן מטפחת ורדיד, ולא ראו את הפרישה ודרישה שעי' דברי הרמב״ם אלה המובאים בטור א״ע סמן קט״ז יז״ל, רדיד היא החופה את כל הגון> כמו טלית, ופי• ככל הנשים י״ל כדרכן בכך באותו מקום, אבל אין ר״ל ככל הנשים שבעולם דהא כתב לעיל (טיא״ע סמן ע״ג לענין הנגדים שחייב הנעל לתת לאשתי ושם ג״כ מביא לשון הרמנ״ם) וביפה לראשה ובמקום שאין דרך הנשים לצאת בכיפת שעל ראשה לנד עד שיה יי עליה רדיד כוי משמע שלא בכל מקום נוהגין לצאת ברדיד, ע״כ לשונו, רואים אנחנו מפירושו הצדק שאין הרדיד שכתב תרמנ״סדוקא הוא, אבל נמנהגא תליא מלתא, ויש מקומות שנוהגין לצאת בבופה לבד, ועוד הוסץ> שם הפי״ד לישב דברי הרמב״ם כי בכיפת לנד סגי, אבל מטפחת בלא רדיד לא סגי, וממה שהבדיל בין מטפחת לכיפה, יושמע שגם הוא יפרש האי מטפחת שהיא נקובה והשער נראה בה דרך נקביה, ואן1 בי מן התורה שעיר דמי דת יהודית מיהא הוי לצאת במטפחת זו לנד. ונשובה עוד לשטת הגמרא. ונעיין בגופה דמימרא דדני ר״י, הם באו ללמד לנו אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרועית ראש מדמצינו בסוטה שנא המקום למדוד לה כמדתה, ולנולה על שקשטה עצמה לעברה, וגזר בה לפרוע ראשה ולסתיר קלעי שערה (סוטה זי משנה וכהן אוחז בבגדיה ב״י וסותר את שערה) שמעינן מנת שפיוע ראש ניוול וגנאי היא אצל בנות ישראל הנשואות. והנה נאזי אנן, אמר שהכהן פרע ראשה לסתור קלעי שערה הלא בהכרח פרע כל ראשה ופי' יש״י (סוטה חי) וסותר שערה. מרבה נגלוייה עד שסותר שערה ודיה לאזהרה שנאה מן הדין להיות בנדון, בפריעת ראש דסיטה, מה התם כל הראש אן> האזהרה אינה באה אלא על כל הראש ולא על מקצתו, ומכל שכן שלא באה האזהרה על השער היוצא ממון לצעיפת וצמתה. ועוד לי ראיה חזקה דלאו בשער תליא מלתא, מדאמר רב אשי, (סוטה כ״ז) כשם שחגרת וגדמת לא היתה שותת דכתיב והעמיד כ״ו ופרשי' והעמיד ולא חגרת, ונתן על כפיה ולא גדמת קטועת ידים, ומר נר ר״א אמר כשם שאלמת אינה שותה דכתיב ואמרה הא שה כוי והרמב״ם(הלכות סיטה פ״ב) הוסיף עוד ושאינה שומעה, ואם הכתוב ופרע ראש האשת משמע שכל עיקר הדבר לגלות שערה, ובגלוי שער תליא מלתא ולא בגלוי ראש. היה לו לרב אשי או למר נר רב אשי או להרמב״ם למעט גם ממורטת מלשתות דבעינן ופרע וליכא או לכל הפחות היה להם לבית שמאי ובית הלל לחלוק בסוטה ממורטת אם צריכה פריעת ראש אם לאו, כשם שהם חולקין בנזיר ממורט מיו ע״ב נש״א אין צריך להעביר תער על ראשו ובית הלל אומרים צריך. אך האמת בכל נכרת, כי גזרת הכתוב ופרע ראש האשה היא לגלות ראשה לא שנא שעירה לא שנא ממורטת דלא נשער תליאמלתא, וגם כן האזהרה שלא יצאו בנות ישראל פרועות ראש באה להזהירן שלא יצאו בגלוי ראש, ולא על גלוי השער הזהירה. ואשה שמכסה ראשה בכסוי כדרך כסויי בנות ישראל לפי מקומות מושבותיהן. ושער ראשה יוצא ממון לכסויה, צעיפה וצמתה, ויורד על עניה לנוי וליופי, מותרת מן התורה לצאת כן לסיח• (החתימה בטחבית הבעי׳ל•)