Kokhve Yitsḥaḳ · 1869-01-01 · 36 (1869) · p. Seite 67

— 67 — גגי בן הנם. זאת הימה לך, כי מאתרו דברי חכמ״ם אשר גלו על עונו באמרם: "השמד לך אברהם! מלכת שולל בעצת נשתלים, אל מיגע להעשיר מגלי עצב יעמל, מבינתך מדל! שן תשול גשרוותם." ואתה השלכת דבריהם אמרי גיוך, ואמרת צלננך ״השמים אעלה, נין קצינים ושלתמים אשים קני; בין מורים ותגנים אשים כתאי;״ לכן המרשית במלאכתך, מתמר החכמה אשר ממרום נשל לך חבל בנעימים, ללמד לאנוש נינה, ולחנך נערי ישורן על שי דרכם — נמלה נששך, ודמית אשל נביאך יתוו לך משאות שוא ומדומים והתרת אזנך משמוע בקולם אשל אמת תגה מכם, ושנית אמרי אמרים אשר המת מחבל יחד, וכשחק מאזנים נחשבו, ותלך אחרי התבל ותהבל. הה! זו תולה וזו שברה! לני יודע מרת נששך איככה תתהלך במצר המנורה, מקום אשר אתולי המלך כלואים שמת באין אוהב ורע, אין אס אשל יולד לצרתך, כלם שנו עורף אליך ולא מנים; אף נחממננך אליהם, ובמו ענוך הכהה תשים אליהם דברתך, ומרדף אמרים רכים משמן ומתוקים מנושת, המה יאעמו אזנם מזעקמך, וישימו מעיל ברזל ערשם, ומצחם כחלמיש. מי יתן ידעת כעקי ומכאובי אשל נגדי תמיד, גשומי אל לבי איך מנוגע במשמר, ומתגאל נעת בג המלך, שת חרגת בלי משוח בחמאה; רק' בראש שתנים אז־ על שכמך תשאני בצאתך למששי, במו נגיד מקרבני; רק לשוא בל דמעות׳, לחנם בל יגוני, כי מה מנך יהלוך? ומה יועילך תולעת ולא איש כמוני? הנזאת אשקוע כעתך ומכאונך? תבזאת יקום לדממה תעל המתחולל על ראשי? אמונה! מאוד אעונה! כאבך הנעכר לא יחשך נצח, ואם תשים דמעתי בנאדך יעצמו משערות ראשך. — רק אתת לבדך תשא התלאות והמצוקות אשר הנחלת לך מידי אישים שועלי און אשר כרו לשניך שומה עמוקה, ובקשו נמשך לשואת, וזדון לבם השיאוך לתתעולל עלילות ברשע, להורידך מלאים מגלי תיתף קום, הן המה היו בעובריך, יען סקלו לך מתלה עקומת, אשר לא דרכו בה אבותיך ואנשי משמחתך. — אללי לי! בהביעי את בנך את יחידך האמון עלי מולע, עעוף ברעב, ערום ויחף תועה כשה אובד, חונק אשעתות, ודמעתו על לחיו. ישרצו עיני דמעות כשרן נמל מעם גר, ובזכרי זאת אשר אמו ירדה למענה האדמת בטרם נעתק משדיה, חיל ורעד יבא בי, נמשי עלי תשתוחח; אין איש אשר ינהלהו על מי מנוחות החכמה רק ימנה נין בנים לא אמון נם ויגדל כעיר שרא, ומה מאוד כלו כליותיו בחיקו לראותך 'לשבוע בהקיץ תמונתך, אך אישוא ימצאך? הן קדם יהל-ך ואינך, ואמור ולא יראך. ועתה על מי תלונתך אם אולתך תלשה דרכך, לשמוע בקול אנשי זדון האוצרים חיית ושוד נארמנותיחם. חן המת היו לך לשוקה ולמכשול, ישלם ד׳ לתם ברוע מעלליהם, ויבושו רגע. ומה מאוד שחת חכמתך הנעימה, המזוקקת ככסף צרוף, גס איך שנת משוש כנורך, אשר בימי קדם הטישו הרי מליצתך עסיס, ותעד את ששה עברית, ששה מתה, נשניני לשון הזהב אשר דלית ממעמקי ים התבונה, ומנהר׳ נחלי דגש המידה והמליצה, אשר עליך אמרו המושלים "ארץ במעט אושל כסה עניה, לולא אור אברהם זרח עליה." מדי שמת עינך על איש אשי הסתושף באהלך ואזניו הקשינו רב קשב לדבריך הטהורים, אזי העמדת במרחב רגליו על צי אדיר, ועל אני שיט, ונתת משוט נידו לחתור אל משכן הבינה, לדעת החכמה מאין תמצא, ושקחת עינים עורות, לבל יהיו בעטלף לא יראה אור בהיר נשחקים, והודעתיו איזה הדרך ישכן אור דעת ומזמה ולאט לאט נהלתו על מי מנוחות התושית, עד אשר הגיע אל תבונת המדעים בימים מסער. גם עין ראתה — את אשר העתקת מששת אשכנז לששת עבר וקראת נשם "המסתועף בבית אלהים" *5