Kokhve Yitsḥaḳ · 1869-01-01 · 36 (1869) · p. Seite 66

- 66 - מרצו ושההו לשוהה לכבוסי, ודרכו קשתם להפילך גנאי צרה להוליכו דרך עקש והפסל, ההיב חוח וברקנים, מעגלי חדק ועקרבים. וכזגוג יפרוש כנפיו סביב ההר בכל מאמצי כחו, לעוף אנה ואהה, ולא ישקיע ולא ירגיע עד אשר יחצוב לו שם קבר ויחיך שמה כמו רגע, ולא יחלו בו ידים. — ככה דאיס כנשר ארך האבר, מלא הנוצה, אל המכמרס הצפונה אלי זובחי אדם ושודד׳ לילה, שמה פערה פיך לבלי חוק, לשסוח קבעה כוש רעל, יין צפעוני, מרורס פסהים חמס עכשוב, עד הישוד בו, למנגן שכר; בשמעי השמועה ההוראה הפעמסי ולא אדבר, ממחי רגזתי, לבבי נע כנוע עצי היער מפני רוח זלעפות, השק אחזני, ברכי פקו, שפמי צללו מרעה ויגון. לא ארחה לחברה אח מרצחים הקמים לאור, ועומדים בציה וערבה בין שעיפי השלעים ונקרות הצורים, תופשים חרב ומאכלת בידם ומשמרים לטרף למהר שלל ולהרוג עוברי דרך, לרון גלגלתם, ולהכות קדקד איש הולך בעח בעבור בצע כסף. אשי נשת עד בוי וסוהר מבלי תמכו בך, כאדם העשוק בדם נפש. לא נפל חבלו בין גנבים ושודדי לילה. ההולכים כזאבי ערב לחתור בחשך בתים, לגדע בריסי ברזל ולכתה דלתי נחושה, למלא בתיהם שלל, ואמתחתם «כסף זרים; אשר לבעבור יסרם שבע על מעאתם ישימו הנוגשים בסד רגלם, ויענו גכבל נפשם, לבל ייגבו ולא ישחיתו עוד. — כי ידעתיך מנוער לאיש ישר הולך, Pf,TO בצע מעשקות, ילא שמת זהב כסלך, וכי חננך אלתיס ביוח נדיבה ולב ממנה, למלש אביון משוע, ולהרנין לב יתום ואלמנת; עת ראית יגון ותוגה האריכו ל#עניחם על קמטי מצחי איש אשר המסכנת תהי לו סוכנת, והמחסור קנן באהלו; אז דגרת על לבו דברים טובים ונסומים, עד אשר מחית כעב יללת הנדכה, ומצוקת הלש, והזלת זהב מכיסך להעניק לו די מחסורו כפי מסת ידך הטובה, והשכלת | קל דל אם בתמנונים דבר אליך להטריפו לחם חקו, ולא קפצת את ידך ממנו, | גם פחך לא אכלת לבדך, רק גזרתו לנתחים, והנמח הגדול הושטת להאיש אשר j הרעג ,המחסור דכאו לארן חיתו. לא התיצבת על דרך לא טוב, לתת לדופי | ושמצס את נוצר האדם על רוע תהלוכת התבל המרה ותמאררה; גם לא שמה 1 בשמים פיך, לדבר דברים מרים כלענה ודוקרים כמדקרות חרב על אל אלים לכמש לו ממעל לאמור "עזב ד׳ את האין, ולא ישגיח מחרכי הרקיע על בני ממומה תמעקשים את הישרה, ונלוזים במעגלותם; — בי ידעתיך היטב לאיש הולך מאים, וירא אלהים, ותמאס כסוחה בקרב מוצת אח הבליעל אשר אין אלהים כל עשתממיי; — אשי לזאת אחז ד' בציצית ראשך, לטלטלך טלטלה, ולקלעך ככדור משחק אל ארן נכריה, מקום מאפליה לתושיבך במחשכים כמתי עולם — ב«ש«ר. לא נפלת פלאים במגרת ידי עוני ומוסר, ונקיק שנים, לרדת עשר מעלות אחורנית מפסגי ההצלחה ומבמתי האושר, אשר בלי עמל וחרף נפש התאמצת; לצבור כעפר לק>, ילאסיף הון ועושר בביתך כחול ימים אשי לא יספר מרוב, ואבית לקבון על ייה עושר כדף, הון מהבל, כסף מכזב, ולבית עכביש נהפך מבטחך, _ גם לא באת בסוד נעלמים וחשוכים, המאמרים על היין וחוקרים ממסך ואשישי ענבים, אשר עיניהם יראו זרות, וזנות ותירוש יקח לבבם, ללכת אסרי שרירוח לבם הרע ואזניהם קשובות לקול אנשי לצון ההולכים משיכה ולא נוגה להם, אשר נלבדת במלכודמם להיות גם אתה כאחד מתם, לפנות אל רהבים ושטי כזב, להחעות בתוהו לא דרך כשכור בקיאו. ומחת אשר חמדת לקטוף פרחי חמד, חוח עלה בידך. ותחת אשר קוית לבצור ענבים המשמחים לבב אנוש, בצרת j באושים, ואשכלות ממרות. ומחת אשר צפית לשוס במרום שבתך, תשב בשאול מטה, |