Kokhve Yitsḥaḳ · 1869-01-01 · 36 (1869) · p. Seite 36

36 עוד דגרו נשיו, ומלתו על לשובו והיא תשיג אמריה לו: היק המקרה הלז יקרני ולא יותר? צחוק עשית לי מלאך ממרומים! ונשי אדמה 'חתי לנס בני עליון רגש האתנה כי אלול׳ זאת, הינוב ידעת בי גם עוני<1 אלפים שהה ניגון ומרורים לאין יחשב לצו לתת כושר רגעים אחדים נימין אהוב ורע. אם ידך לך רב, רוח אלהים, אזי משכני נא חקר ותן לי תוצאות מזה, רק על רגעי מעשר למען אלכה לי אל אתוני לנוד לו ולנחמו מאבלו העלום והכבד ואתת נעונך כתר לי זעיר שה כי למועד שוב אשוב אליך, ולא יבול עוד דוד להתאמן ולהחלין) אמריו אתה. כי כמעע נששו יצאה נדברת, ומעיו המו ולא דמו. וישא עיניו למרום וירא מנעד אשנבי שחקים ומחרבי עולמות אין מתמר, את אשר לא ראתה עוד ממקום זה עין זולתו: קרני הוד נורא! ... ויקשנ וישמע קול מהיכל, קול אל שדי בהדר ועוז: "עשה כאשר ש:דן* רגש רחמך, אנכי עמך ואת אשר תחון יומן" ויען עוד השעם אל הנפש וירא אגמיה אשר עלעה מתולתם עיושות. אז קל מהרה כמו מקתם מלק על עוז אמרתו שערי הגיתנום נפתחו, והנה נפש העלמה שנה מתחת רגבי עפרות, כי שם ביתה בית חומרה, אלי אדמות מקום משבן אהובה! היום פנה על שני תבל, ליל ערב ונעים השליך הת מקניב. בתנומות עלי משכב, יתענג כל עשען> תרדס כל עין, זולתי עין אלהיס אשר לא תנום ולא תישן, ועין עליזים אשר מאנה לנוס. ומארמון אבשלום תשואות גיל והמית ששון נשמעה למרחוק. הבית מלא אורה. ערוך השלמן במאכלי תאיה, הגביעים מלאים יין, והוא ואחוזות מרעיו יחד בחנית נשים שאננות ועלמות תופשות אוכלים ושותים ששים ושמחים שמחה גדולת בשחוק ולחוק שאננים עד כי כותלי היכלו יענו הד קולם. לימין אבשלום על כקא עדן ישבה עלמה עדינת ויפהפית רכה. והוא נוער נאש התאוה ומעת לעת ישב עינו מן להקת הקרואים ובשלהבת התאות השובבה ימנקנה ונעתרות נשיקות פיו פעם על לובן מצחה פעם על אודם לחיית ושפתה. ונחלקת שונו ילחש שבועות אהבה באזנה והיא למראה עין תאנק עמו, תשתיר את פניה ותשב את ראשו ממנה באמרה: איכה אתן אמון לדבריך. ואיך תאמר אהבתיך הלא נשבעת באלוה האמת אהבה נצחת לנעמי בת עמרם, ועוד לא עברו שלשה ירחים על קברה .... באשרי! קרא אבשלום, כי תעשי ליפיך לא כן. ולשונך תהגה עולת. אהבת נצחת לנעמי? אמנה! אך בחצי לעג תכונני על פני לשימני למשל ולשנינה. האנכי בת עמרם אהב? ואיכה תדרכי נפשי עז עתה לגשת אל הדר כבודך לבקש ממך אהבת? הגידי לי שאהבה נפשי האם ני האשם תלוי, סם היונה פותה הזאת חשבת כל אומר קל אשר עבר על דל שפתי ובל משחק ידידות כדרך גבר בעלמה, (ואן> גס זאת לא מאהבתי, זולת מחמלת׳ עליה) לממבע יוצאת ולאות מומת אהגה? הנה העלמה הרה רעיון רוח בלבת, כי היא כלילת היופי ועליה יצק השבע כות הסן והנועם עד הישוד בה, ותלד שקר בנפשה לחשוב מהשבח הגל כי נפלאתה אהבתי לה, ואנכי מה כי תרשיעני עלי בגידת ברית אהבה אשר מעולם לא רחש לני זולתי היום אליך, יקרתי יונתי יפתי! ואיך? שאלה מרים בהיות גוה הרך אפור בזרועות אבשלום, הלא אבלה עליך נפשך על אבדן נעמי?