Kokhve Yitsḥaḳ · 1869-01-01 · 36 (1869) · p. Seite 34

ל«גבכו בעזו) נגינתי «שא מנאונס ויגונם. לך «לא בידך את אשר דברת בפיך קול ««רום ענה, אלהים לבאות אשר מאהבה הוכח יוכיח, וברוגז רחם יזכור, דלה את שאלתך! ויקוד דוד וישתמו. ויקח שנורו ונגן בידו שיר תודה ותהלה ליולרו. כהתימו שירו התנשא «על כשאו הנמפה בזהב אופז. נשען על יד שלישו גבריאל פרשז אזרועי ידיו וירכב על כרוב ויעף אל המקום אשר אליו הוא נשא את נפשו. הוא מקום המשפע ומקום הצדק, שמה נפשות ילרי חלד נשבע מקר ומקל נועם ילרפו ויתלבנו מכל מלאה וכונן) אדמות לשוב אל בית אביהן כלעומת שילאו. שמה מרחוק עינם תחזה, (אם להוסיף תוגיון רוחן או להפיח בהן רוח תקות להקל מעליהן את כל ענותן) שדמות עדן המפכוללזת בהדרת קודש אשר שמה נימים יבואו גם הן לבעח ישכנו ולא ישמעו קול נוגש. ותמונות שונות שם על פניהן ׳עבורו. מהן עוד רוחצות בנהר אל־מות המצא מעדן, ומהן כבר הולכות לשות ומתעדנות בנאות אלהיס המעולפות בפרחי הוד ונלני חמד ומערי מעלליהן יאכלו אף יותירו לעולליהן אחריהן, ולבן נכון נעוח כי כהיום כן גם «חל על שדי יתענגו וילכו מחיל אל חיל. כשמוע דוד ביעף יללת אלה אסירי התקוה, ידע כי זה הוא מקום מעדת חפצו ויצו את כרובו לאמר: רב עתה הרף כנפיך ועמוד פה עמדי, הוא לוה — ויעמוד! ודוד הכין את צעדו וילך מעדנות כמלאך שלום מושיע ורב בעד שערי כדכד אל תוך הגיהנום, שן סלע *שן נושן אוה למושב לו, שם דרך מיתרי בנורו וענה את שירו, שיר איתן ונאוה, עזוז ומאד נעלה. ויהי כנגן המנגן, נא שלום ממרומים ויפרוש מטות כנפיו «שניב. הק כל נפש י אץ קול אין קשב, תשאות נוגש ויללת האמללים חדלה, ודומית שנתון מלאת את מקומה. את אשר תתן שנה לנפש נענה בתבל ארצה, נתנה זמרת כנורו לאלה ישני אדמת עפר. ומיתה נפשם בגללה. אפס מפאת פנה נשמע קול, קול גדול ולא יסף, כקול ינשוף בתתו יליל ישימון, קול עלמת כמנה מתאוננת ומקוננת בלי הרף: הוי אבשלום אהובי, אהובי אבשלום! אל מתאבל בעד האובדת! ודוד ברצותו לבלע זממו עד תכליתו, כי הן רוח הוא באנוש אשר בהחלו דבר מה , לא ישקוט ולא ינוח עד כלותו אומו. ומת גם בן עליון אשי שאר רוח לו, הוסיף עלמה הזמרה פי שנים ברוחו, רוח אלהיט אשר פעמהו. היטיב נגן, הרנה שיר, והיא-לא תדע. לבלי הועיל הוציא המנצח בנגינות את כל רוחו קסם כנורו בה החטיא המטרה וכיענים במדבר תזעק תצעק בחבליה : אבשלום יקירי אל תעגם נפשך גלל האובדת! ונחומי דוד יחד נכמרו ויאמר : אסורה נא ואר אה מה קול החרדה הזאת ומה נשתנה הנפש הלזו מהמון אחיותיה? גלעדי און נגש אל תערפל אשר משם יצא הקול, וישתומם לראות נפש עלמה יפהפיה בעצם עת אבינה אסורה וקשורה אל צחיח סלע כנד• ומשלמת מלאכי עברת וזעם עומדים השקט סביב קרבנם. העזוז זמרת כנורי קרא אתכם למנוחה? שאל אותם דוד. לא I ענוהו. הנפש הזאת אשר עיניך רואות, כאנ עצום ונורא בעד נפש זולתה צפון טמון בח5ר" והוא בשבט זעמו יסר "סרנה יותר מאשר נוכל לענותה במקל מובלים אשר בידינו, ולמה זה הבל ניגע להרבות פצעיה חנם על כן נשקוט ונתנה ימי לה. את אלהים התהלך דוד הלאה, הלוך וקרב אל התמונה אשר לנגד עיניו ובקול