Kokhve Yitsḥaḳ · 1869-01-01 · 36 (1869) · p. Seite 30

30 ואיכותה וממשרה כפי הנאות לכלי היקר ה)ה. — ועכ״ז יגדל וילב כבור יובל עם כי לא הבין את כל זאת, יען הוא תוציא המכונה הנפלאה הלזו »העלם אל הגלוי, יהיה איך שיהיה הוא אני כל המכמים עושי גדולות עד אין מקר ונפלאות עד אין «תפר נמכמה הלזו. כמו כן נמשלו «כתני העתים נזמנינו זה היוצאים לתור בקרב בני ישראל בכל מקומות מושנותם, כי אף אם יערב למכינו צוף דבריהם המתוקים מדבש ונופת, ואף כי נאחז בדרכינו כי הראשונים לא הגיעו אל קיתוליהם מחויבים אנחנו לרומם ולנשא את שמם ואת מפעלותיתם אשל בצעו את המפעל הגדול והיקר הזה יען כי הם היו ראשוני עוניי עבודת הקודש, תם היו הראשונים אשל הקימו תוכת אמונתינו הנופלת ואמצו ברכי לשוננו הכושלות, בהוציאם לאור עולם את מכתבי המאספים המתולאים בפז ופנינים, הם הרביצו בפוך המליצה את אבניה ויתדות גתפירים; אך הם הרימו את קלן צבי מחמד נפשינו, היא השפה העבריה, לשון הזהב, בה להקת צופים נאום יה התנבאו, בה הורונו המחוקקים דעת ד' וכל דרכיו משמרתו תורתו ומקותיו. היא אשר תיתת שרתי בלשונות, רבתי בשפות, גברת ממלכות מעושרת בעדי עדיים מני דור דור, ואשר כמעת כנצר נתעב ונאלח וכמת מלב נשכחת, כמענו ירדת ממרום בתאה ושמכון שבתת פלאים, לולא התעודדו במורי חמד אילי הצדק מנוע ד' להתפאר לבנות חומתה הפרוצה, ואך הם האירו למתים מחלד בנוגה זרמם במעבה שואה וצלמות ענני אולת וחמלת הבלי שיא, אשר התרקעו עלי נפש בזמן ההוא, כמו בבוקר לא עבות ויום שגריר, אשל ענן וערפל חתולת זבול, השמים יתקדרו במפלשי עבים שחורים כעורב, וכל תולדות הארץ תתכת בצעיף אבל גדול ומעשה צלמות שביב לה, הצפרים מבין עפאים יעופו בתמהון לבבם, יצעקו בקול נהי בכי תמרורים, לא בקול מצהלות והמון חוגג כבבקר בבקר עת ינתרו מנד לבד לנשר על קרני השמש הנוצצים בשערי מזרח על תלים גבנונים, אך בקול מר יזעקו כמתנבאים על יום אופל, יום צר ומצוק גם הינשקז «תבכי משכנו יהמה כחלילים, ובקול בוכיה יתיפח יפלם כפיס. ולוח תעלת גדולה וחזק מפרק הרים משבר תלעים להכות את האין חרם ולשום קן לכל אשר נשמת באפו - «יתדות תרים ירגזו ויתגעשו כי מרה להם. עמודי התבל יתפלצו ינהלו ירעדו חיל יאחזמו, גם שמי רומה ירובו בעים מצצי רעם, ישליכו אבני אלגביש וזרמי ברד רגבי ברקים על פני האדמה, ובקול שאון ולעם יתאבכו על איד האין להכותה שאיה, עד כי תבקע האלן לקולם ומהי לחרדת אלהים. ופתאם רוח צח שפים ישיב בנחת על פני חלד וכמלאך שלום יסך באגרתו לאש לאש יספו קול שוש והמולה, והעבים יתעו ופני רקיע ישהרו, ורוח חרישית ממהלך לרוח ימה מנין ענפי העציר, וצפרי שמים החונים עלימי ישרקו בקולם וגם השמש יצא כחתן מחופתו וכמלך במסבו, וקרני נוגה ממעל לראשו יצהירו וקוי אוי ממגויו יתלו, ומעל פני חוג השמים יהלו שלל צבעיו הזכים כתפיי לשוהר. אז השושנה האדומה אשר במעש פרמיה קמלו תתיצב נשר גרון חמון בגדים הדורה בלבושיה, וחבצלת השרון אשר עד כת עמדת סר וזעף והתחבאה בנקרת הצור מפחד ד׳ ומהדר גאונו, עתה משנת בעוז מתניה, ואת מג תחימה תחוגג, וכבלה ביום חתונתה וביום שמחת לבה תעדה בלית, ותעלה ריח נימוח בלי שמן דופי. — כמו כן תשפה העבריה, אשר אמרי כי נגדו בה מאהביה, והשירו בת נכר תחמה, ואותת עזבו כערער בערבה, לולא הנבונים האלה הרימוה, כי עתה לא היתח לה פלישת בקרב האין. ואך ד׳ אלהים בחשדו שלמם לפנינו למחיה, למען לא נגשש קיר בצהרים כעורים ההולכים משיכה ואין נוגה, עיניה