Kokhve Yitsḥaḳ · 1867-01-01 · 34 (1867) · p. Seite 79

79 אעשה שבכל יגיעי לא יצאתי און לי לפתות את נפשי לנטות אחיי הדעה ' הזאת, ולדחות בשתי ידים הרעיון: שהתפר הזה תוכו כברו, ואיננו דבר אמר זולת אידיללע נתוודה מלאה חן ויופי אשר תכליתה לצייר לרו ווה גדול כח האהבה בנפשות טהורות וזכות אשר גודלו על ברכי הטבע ולא נטבעו ביון מצולת המותרות והתענוגים (לוקתוק) אשר מצאו קן לווו בכל קבון נמל וביחוד בערי הממלכה, ואשר מנפש ועד בשר יכלו. — ואציע לפניך השבות המכריחות איתי להחזיק במעוז הדעה הלזו ולמאן בדעה המתנגדת לה, שמען ואתה דע לך אם צדקתי או לא. ואומי : שבכל עת ובכל מ ,ום שנרצה להוציא משפט צדק על כונת איזה תפר או מאמר ומטרת תעודתו, חובה עלינו למקור ולדרוש אחר תכונת המחבר אשי התפר המדובר מיוחש אליו, בשום לב אי0 מעשיו ופעילותיו יקויות ימי חייו ובהבין בתפרים אחרים אשר השאיר אמריו ברכה, ואחיי אשר שקלנו במאזני שכלנו כל הדעות האפשריות אז נסרון משפטנו ונוכל להחליט על כל אחת מהן אס לקרב או לרסק; — נחפשה איפוא ונחקורה אחרי מיי המלך שלמה ע״ה הנודע למחבר השיר הנעלה ההוא ונשית עין בוחנת נם על יתר דבריו אשר אמר עם הספר משלי וקהלת. ואחשוב שלא למותר יהיה לעמך במערכה ציור המלך שלמה עי׳ה מול ציור דוד אביו ולראות מה נין שני הענקים האלה העומדים לא לנד לכס עמם , אך גם גויס אליהם ידמשון. והנה השקפה קלת תספיק לנו לדעת שכרמוק מזרח ׳ממערב רחקו זה מזה, כן בתכונות נפשם כן בפעולותיהם בתבל ארצה . האב נמזג טבעו המם וברתיחת דמו היה י איש ריב וגנור מלחמה, לא ידע מאומה מתתענג ומרוך . אהבת אלהים (רעליגיאזיטעט) אשר היתה כאש בועית בעצמותיו, ואהבת האומה (נאטיאנאלליענע) בבחינת היותה עם סגולה לה' וחלקו וחבל נחלתו, שתי אלה ההרגשות היו חודרות אשה אל אחותה בקרב לנו הטהור עד שנפשי שמתהו נעים זמירות ישראל (נאטיאנאל־ דיכטער) מאין כמוהו. בעיניו בל הגויס כשסק מאזנים נחשבו וכל העולם איננו כי אס בשביל ישראל . — לא כן דרך הנן, הוא היה שר שלום (פייעדענספייסט) מתפאר נהדר מלכות ומתעדן בתענוגות בני אדם, לא היה בז לכל אדם אן> אשר לא מבני ישראל, ואנו ■רואים שהתפלל בתפלתו הנעימה : ״יגם הנכרי וכל״, והאינדיפערענטיזמוס שלו גדל כל כך, עד שלא נמנע 'מלהתחתן ניתר גויי הארץ, ומליקח נשים מואביות צידניות מחיות, ולא זאת בלבד אך גס שלאהנת נשיו בנה נמות לאלהיהן, ולא יעלה על דעת שום אדם שיש לו מוס בקדקדו שהאיש שנאמר בו ויסכם מכל אדם, 'נטה בתם לבבו אסרי ענודות שקריות כאלה וילך אמרי ההבל ויהבל — אך נאמת כל זה לא היה כי אם נעבור הצטננות נפשו(גלייכגילטיקייט) נענעי המעשים החצוניים (צערעמאכיאל־גענרייכע), וקד מונינו ז״ל דישו בזה מה שירשו ברצונם הטוב להציל כבוד איש רם ונשא כזה לבל יחולל בעיני העם . — הוא איננו מניד דבריו ליעקב לנד, כי אם כל מאמריו ומשליו ׳סובו על ציר ענינים נוגעים למין האדם נכלל . בספר משלי מלמד כללים נאותים להלוך נגד החיים (וועלטאומגאנג > ולפעמים חוקי ההנהגה ( פאליטיק). קהלת י־נר מענינים פילוסופיים העומדים ברומו של עולם (העהערע