Kokhve Yitsḥaḳ · 1867-01-01 · 34 (1867) · p. Seite 56

80 מחוץ. הקרח כי יסער ימס האדם לחדריו. ישוב התנור. כי ינער. יגיל וישמח עם מיודעיו. הקיץ יפריד גם אוהבים; כל איש יצא לעבודתו. אך החרף. בסערת חמתו. יחד גם רחוקים גס קרובים. יין. ישכח הונו גם עשרו. כסלים ימצא אשרו, אם יזלו שכרו ויינו. מני ילמד כל גבר. מני רחוק כל שבר, אף כי סחבות שמלתי. דלים ורעים סני. חכליל מיין עיני. ועוד בי רוחי ונשמתי, י חבקנינא רעיתי! שתי, שתי. גם את יפתי! נחה דודים ויין! מהלי בל חמדת תבל, מה לי כמר וגבל. אם דוהים ותירוש אין? מי זה יצחק לדברי? מי זה ילעג לאמרי? ׳מום אשים עליו כסי! אנשים רקים ופוחזים. נבערים, כסילים וחוזים 1 בל יקרו לחרות אפי.— ואמנם, האטת — הגדתי , אשר בלבי — לא — בחרתי, כבד — פח — וערל — שפתים, אגביה•־־־ עוף,כבני רשף, אגביה — עד — כוכבי נשף, אגביה — עוף — לשמים.־׳־ כמעט יראו פני חרף, שדה גן וכרם שאו. עמל וכעס פנו ערף. ותחתם אכול ושתה גאו. פרי עבודתו ישמח גבר יאכלהו באחוזת מרעים, טוני לב,שטחים ושבעים, ואל ידאג׳ בי די השבר. ע ל כ ו ם היין לחכי מה ינעם, טוב טבל אכל לי יטעם. מה אערוך לו ומה אשוה? פתי האיש בי יפתה לבבו,ורק מים ישתה, ממנו צמאו ירוה. יחי לעד אצינו נח! רק דסענביתןבח, יתן לאיש גבורתו, יין כי יחם במעיו, נקם גם ישיב לצריו, יעוז גם איש כהותו, בוקר אקום משנתי שום בל אשים דברתי, אהה! תדבק לחכי לשוני: אור שמשי עוד לא בוקע. ואנוכי עיף ויגע אעזוב ביתי ומעוני, כמעט צמאי רדתי, יין ושכר שתיתי. חיש לאיש אחר נהפכתי. ברכים כושלות חדלו, בחי ועצמי גדלו, ורפיון ידי שכחתי. איש אל ירך לבבו אם אבד כספו וזד,בו, רק בכוס יתן עינו; יוסף כערגעל הרופא,