Kokhve Yitsḥaḳ · 1867-01-01 · 34 (1867) · p. Seite 5

;רימו גהי?,ביב .עד בלי ה$קט׳ ני'לא כמות בל אדם' חכם חים.יןקל; בהוריו?ארץ חיים' יפקד מקיומו'- צדיק בת?ר יפרח: אין"לנזעו תמורתו׳ וכיום פקון־ה הוא לנו יום'פקודתו־ - '.ידעו', בי יי נתן חמקה ליצלמה! ידעו. בי יי נתן חכמה לשלמה, עדי בל חכמי" עמים זברעו' להדומיי, י וגדולי ארצות.קדם "ימחו לו אפים; בי איש מופת הלזה בקצה ה?ל מלתו, על■ כן בכל הארץ יצאו קוי תהלתו "- האיר 'לארץ ולדרים — והוא איןיעינים. — ועת (;שיאי אל כמוהו נוע בימנו, גילה כבוד י מישראל■ - פם פארינו. י 1ומגזר. התהלה כל ראשי גדוע: נעדרה פנינת'חן מגלתיהבתךת, נפלי כתם פז מפליטת םופרים נותרת - י.וקוךר הולך באין אב לב העם נגוע. לב עמו נגוע - שח לב נבוני,עמים, ביי י הכין למו ברוח קדשו מטעמים. י ומגדנות נתן י לאחיו פי שנים; לאלה ולאלה שאב בדלי מחקרו, להוציא מבאר חכמה 'האמת'ביקרו¬ ' עדי מקנה מפעליו היה למחנים. אליו נבעו מצפונים בכל ספר חתום, איש אומר: חי לי! גלויי יכל סתום!, והוא חוקר בלי נח - גם ביפידו להן שוע - עטו אבל לו עד שפם, כי חדל פחון. שאו סביב קגה, כי עמו שבת חזון - ׳M נאטם מע!ן חקקה, ’נקתם הטבוע.