Kokhve Yitsḥaḳ · 1866-01-01 · 33 (1866) · p. Seite 88

— 88 — כמק יהיו שישי השטנה, המפרידים בינינו — אוי לי! נאנחה מריס ונסתי* פניה גידיה. — מה זה? יפי נוף! משוש לני! קרא השר, ונשפתי חלקוה פים זרעוהיו, לחנק אותה. — גש הלאה! איש הכנים, הרעימה עליו הנערה, נקול ענות גבורה, ולחייה האדימו כחכלילת השושנה וכל יגעו ני ידיך, כי זה אביר אספה עתה אור אהבתי אליך. חורת מות כסתה פני השי, ונקול עדן הוסיף לדבר ״מה ירזמון עיניך? חלילה, עוד לא כנו ועממו גחלי אהבתינו, הבוערים בלבני כשלהבת- יה, ואך תחת פיח דשן החנאו מאורותס, ועד ארגיעה, תחלוף רוח האתנח, ויפיח על פניהם, ושבו לאיתנה כבתחלה. — דום נבל! מרמה ותוך החת לשונך, ואל תרבה פצעי חנם. — הוי! קשת לב! קרא השר בקול דממה, על מחי זה תציצי בעין בחינתך בי, לחדור בצפוני נפשי? — (מריס) לגלות את שפוני עמוני מחשבותיך דע נראצי. להציץ נעד אשנבי נפשך, לתור אה כל אשר עם לבנך, אולם אהה! קראה פתאום הנערה, מי זה ישגיח שעה אל חלוני, מציף אל חרכי ביתי, הרחק הלאה רוגנאנד! ני אני הנהו, השר פנה לאחוריו, וימלא שחוק פיו, אין זאת! אין זאת! אך צל דלתות החלונות — אשר האיר הירח — היא התמונה הזאת, ואך אם בלתה תתקוף פעם איש, ותאחזהו שעד, אז על כל מדרך כף רגלו, יסובבהו סחרחר התולים, ובכל מבטו, יליץ צלמי פלצות ובעתה, בן צלם דמות אביך יארוב על מצעדי רגליך, כמלך בלהות עתיד לכידור, מת מפחדי מצללי ליל? תרעד, מחזיוני אפע? חושי הודיעני מחשבותיך הנבוכות, כיח׳ נפשי! — כלכל לא אוכל. — מחשבותי?־ צעקה מריס מעשיך הארורים, והאכזרים אציג לפניך פת עין בעין, ובדברה הושיטה התבנית ותציגהו לפני השר, ובקול היוצא מחדרי בטן הרעימה עליו: הכר נבל בלי שם! את התבנית הזאת אשר בידי מה ירזמון שמח הדברים למעלה?—נלאה עטי לצייר חורת המות, אשי כסתה נרגע ההיא פני השר, לשונו נאלמת, וכאלם לא פתח פיו. הרחק! צעקת הנערה, תרם דמעות שעף מעינית. — שמע לדברי, התחנן השר, ושהדי במרומים, כי חף מפשע אנכי ולא בי האשם הזה. — אל תוסיף להצטדק! רעמה מריס הראית כאשל ארמוס בכפות רגלי, התבנית הזאת, נכה לעולמי עד, אימסנה לא איסיף לחזותה, ועתה הרחק הלאה. ואס אין ארימה קולי ואקרא אחריך מלא.-כדבריך כן יהי, קרא חשד, חנה אדחיקת מניתך, כאות נפשך, אך זכור בי תשוח עליך נפשיך, ומתנחם על מעשיך ותקראיני ולא אענך, ותשחריני, ולא תמצאיני מריס עמדה דומם, ולא השיבה על שאלתי, אז רפתה רוחו עליו, יען חשב בי נתרצית אליו, ותשב להתרפק באהבתו, ולא מש ממקומו. ברגע ההוא נשמע קול דופק בחצר חגית בהמולה גדולה מאוד. צעדי איש ממהרים לבוא, מריס התחלחלה, וכל עצמותיה לעדת, כי הכירה קול צעדי אביה חנמו, ונרגשת לבה, דלגה ממושבה, אל השר, ובמר קולח צעקת" החנא כרגע, צעדי אבי אאזינת, וחלילה כי ישים עינו בך, ועתה באהבתך אשביעך, הרחיקה תלאה, תנה אפתח לפניך החלון ועופה כעל -נפי נשל חלאה חלאה! אצבע אלהים. עודם מדברים בבהלת נפש, סבבה הדלת על צילה׳ ובניהו אבי מלים בא חניתה, ונר דועך באצבעותיו, עיניו נוצצו כזיקי אש אוכלת, והשל בראותו, חיש התחבא בפאת הבית, ומלים עמדה לפניו להסתירו ״הוי!״ צעק בניהו, בקול בכי, מי תאמין לתשמועת האיומה, פסו אמונים מבני