Kokhve Yitsḥaḳ · 1866-01-01 · 33 (1866) · p. Seite 87

— 87 — כנתחלה על יד ימינה, פניה חמרמרו מני נכי" ומאין אונים ואי כת, נלכדה בלשת גבול ציד — מולה חיצי קשמומיו, עלי לב נענה — היא השנה לישנה עלי זלועותיו, ושכחה עלבה לה, אך מדי פעם נפעם, התפלצה אנחה איומה ממחבואי נפשה. — לגעיס אחדים חלפו, ואיש לא השבית המלגעה, והדממה מלפפת עלי פני הבית; אך פתאום הקיצה הנעלה — בפלצות — משנתה, לקול דהלות דהלות פלסות ונחלת סונן אניד׳ אהה! צעקה מלה, איה אנכי V משולחה ונעזבה כעלעל כעלבה, באדן החיים", או המות? מה זה הקול באזני מחלומות פיסות סוס, וככשיל וכלפות יהלמו לאשי — לני ינוע בקלני, ויהל ממקומו כנוע עצי היעל מפני הלוח, עולקי לא ישקוטו, דמי מיתלי, לפתות׳ קלח התהפכו, ועלפלי חשך וצלמות, יעלו על אול פני, אלהיס! לו האזנת לקול צעקת אמתך האומללה. ובכול מות מלאך השלום בלבנות עיניהו הנהו, כי יצולי בלי אומל ודבלים — בי הסתיו — הוא ״ה מוח תיקל״ — פלש כנפיו עלי, לקעפני עודי באבי. חיש עמדה מעל כסאה, ונגשה אל החלון, ובכליו׳ן ע׳ניס צקעה — במבטה — החושך הפלוש על פני חוצה, ולאנו לאני נטתה אזנה, והאזינה, בי דהיות סוס הלך וקלב אליה. "אוי לי! צעקה פתאום" הוא! הוא! הנהו, הכלחיהו, אך הדל בלבושו, צעה בלוב בח עלי סיסו, איפוא אסתל מנגד עיניו? אתחנאה בנקיק סלע", חיש קפלה ממקומה, ותעמוד על, השלחן, נעת ההיא האזינה קול חזק ״עמדי! עמודי!״. ואיש ילד מסוסו ואסלו לאלה עבותה; ליד החלון, ויבש אל חצל הבית, וידפוק פעמים עלי הדלת, והיא סבבה על ציליה, ואים לה הקומה, גא הביתה, שעלות תלתלי לאשו, אך ננוח עיניהו שחומת הנמו, לחייו התאדמו כחבצלת, ואך מפה ומפה, נלאו עלימו שעלות כהות, עיניו מפיקות גאה וגאון, והנחו יפה הואל, ויפה מלאה, כובע משי יתנוסס על לאשו, ואזול שחול לבש על בשלו, מכנסי מאדמים נלאו על לגליו, ועליהו עזי ביכיו מנעלים שחורים, יבדיקו ויזהירו. אך כלגע עמדו לגליו על מפתן הבית, ופתאום בכנפי נשל, דאה אל מריס, ויפלוש זרועותיו בתגבורת אהבה אליה לחבקה, אך היא לא הלימה לאשה, ובאפס כח, נפלה מוטה עלי כסאה ופניה חורו. אוי לי! השתומם איש האלמוני" על מה זה פניך הלבינו, אהובת נפשי! עיניך עיני יונים, מני בכי חמלמלו. והכרת פניך, תסן עדיה, כי מחלה עצומה עצורה בחובך, הודיעני חיש מהר, הנה אנכי לימינך, העוד תאהבני מרים, חותם לבני? תום לבני בתמול שלשום, ולבבך? אנכי אך באתי הלום. לדמש בשלומך, לראות, אס צהלו פניך ולבך שמח וטוב, דאז גס הלק בחלק בשמחתך תתערב נפשי, ועתה מלאה תונה מצאתיך, י הודיעני כל אשר בלבבך, אך קושט אמרי אמת כי אציצה בעד ארובות נפשך, כבפני זוהר הספיר חזה בטבעת׳, עלמה זה נשקפו ענני העצב מבעד לעיניך? —אחה! התאנחה מלים, אוי לי! על שברי! הללי עד יבדילו•ויפליאו בינינו. הא! הא! קדא השל, וימלא שחוק פיו, הררי־ עד, כשלבי הסולם הנה חנם בעיני, באבלי נשל מנהס אעופה אשכונה, בין אזרועותיך, כי מי זה ואיזה הוא, יהין להפריע, בלית נפשות עדינות? כי לאחת תהינה, ולהבדיל ערכי קולות הנבל, למען תפרדנה, ולא. תתלכדנה, חשוך לפני כל אשל עם לבבך, ואנכי כאישון עיני אלצך ולא אעזבך כפתן חלם הלובן עלי מכמוני זהב בשקעלוד האדמה, ובאטל קש לשון אש,