Kokhve Yitsḥaḳ · 1866-01-01 · 33 (1866) · p. Seite 86

Bon Iosajas Licbermanu. השר דע■בראצי. (המסך) לקול לעש הדלת השוקך< עלי מזוזת הביש, התעוררה ננהלס נפש, — נעודה יושנה עלי כסאה, ולאשה המוו נין שתי ידית— ויללה ״הוי! אבוי! אבוי! אנה עזבתני! בא ואפולת לפניך, אלסך עפר רנליך, ידעתי כי עויתי, ואתך הצדקה, אהה! בית אבנים «בניתי, וקורי עכביש ארבתי, זה אהבתיו אהבה נאמנה, בלי מצרים, נהפך ני, ואך זאת עוד נחמתי, כי אומרת לנפשי" התולים עמדי תלוס הנהו, לולא זאת היא, אשר ראיתי, בחלתי מות מחיי, ובמצולת הנהר השלכתי חייתי, לשוס קץ לחיי המלים", ככת בכסה משברון לבה, וכשעף מים כבירים התגלגלו רסיסי דמע עלי לחיה העדינות, עודה מדברת אל לנה, וקול צעדי רגלים נשמע בחצר הבית, ופתאום האזינה קול דופק עלי הדלת והיא סגנה על צירה, ואים עתי בא הביתה, והושיע למרים מכתב חתום, ולא התמהמה עד רבע. אך יצא מהל החוצה, לב מרים קפץ ויתר ממקומו, וחיש מהר הסירה החומר חותם ופלצות אחזוה בקראה דברי המכתב:"שמע לדברי ידידך הנאמן החפץ בהצלחתך ושימי בלבבך ״דבריו הנובעים ממקור החמלה. — הנני מעיד בך קושע אמרי אמת, להצילך "מאיש תוככים, מדבר תהפוכות, האיש הזה הוא דע בראצי, דעי נאמנה, מצפוני "צנבך לפני מולו, כי נכקוף נכספת, לדבוק באיש נוכל הזה להיות לאשת חיקו. "נצלי לבך, ואל האזיני דבלי מפיח כזבים הלזה, כי חלקו מחמאות פיו לצודד "נפשך לפורחות, אך מאפע והבל דברי הנרגן, שלשום אחלי הצהרים חבב כלילת "חתונתו, עם הנעלה פמןקענברידגע, בבית תפילתם, והחוצות השתקשקון "משענות המון חוגג המתאספים יחד מעולל ויונק עד איש שינה, לשמוע קול ״תרועת ומצהלות התופים והמחולות, והתענגו במשכיות חמדתם, ״סרני יה! "אם אשקר באמונתי וכל אשר יהגה חכי, דברי אמת המה, אנוכי עמדתי וראיתי "איך יצא כגביר מחופתו, פני להניס פניו, בועל כשלהבת יה, והשכל שלובת "זרוע עמדה לימינו בצפירת תפארה, וביקר מלכות, ועתה •יהיו נא דברי לעדת "בך וחרתס עלי לוח לבך, כי אך להמיר כבודך בקלון, תצמיח לשון האיור הזה "לפניך מרמה, דברי ידידך הנאמן, הנובעים מקירות לבו, ובימים לא כבירים ״ותראה פנים אליך. — א — שמחה ועצב, נחמה ויגון, התלוצצו בלבב העלמה, רעיונית חכלעו ללכת, אלת כה, ואלה כה, ואין נחת "מי זה ידידי החפץ הצלחתי? שאלה ללבנה, מי יתן ידעתיו ואמצאהו, להניע נו בעין בחינתי. אז ידעתי, אם אמת או מרמה ותוך תחת לשונו, ואז אנחם כי אעזוב איש למיה דובר שקלים ואנצל מחרם ופס יקוש, אשם פלש לרגלי, — אך תנחומי הבל ואפע המה, עוד אמרה, ונחנחומותי גפלית ומלח עלי לאשי, וארנה פצעי חבורות׳, הה! נקעה.נפשי בחיי כי אדי על כנפי רוח קופתה ממזרח יאתה, ולא’אנינה שמץ מנהו, ואף לפאות תעלת למכתי—אין, על זאת יקל בעיני תמותה, אמותה הפעם, אמנם מה זה תלעדנה ברכי, וקרסולי תמעדנה, באחד לשם ולזכר המות? מת זה פלצות תאחזני, לדברי תנחומוחי — כי שמה במרומים,לפני כסאות למשפע, חשבון על כל מעשי? הן לפני אלהיס נגולו כספל מחשבות.אנוש, ותום לבבי, וישרת נפשי הוא יודע — כי אך מידו תבערת אש התאוה, תוך לבני — ככה יללה בקול דממה דקה, ושמורות עיניק סגלו, ראשה נעוי