Kokhve Yitsḥaḳ · 1866-01-01 · 33 (1866) · p. Seite 49

49 לקצץ שני חייו מעל פני האדמה, קבץ ואסף לפניו מיו ומיודעיו למען יצוום הדרך ילכו גת והמעשה אשי יעשון, ולהולס דעה, למען ייטיב למו באחליתס.— מכל עבי ופנה נאספו האספסוף פתה פקע שדה גדול, שמה מושב השי- ועושה צדק, והוא השמיע בהוד קולו לאמי "שמעו בכי קולי ורעי עדי האזינו! קץ "כל תכלה לאיתי ובשעל נמדד העת לכל חפץ, ולכן ידעתי: כי כל אשר תדמוש ״על פני האדמה, אף כי ארכו ימיו, השאול יפעל עליו פיהו ויבלעו, וירד "שחת בלי, ושמו וזכרו יעוף, ולא יזכל ויפקד, ולא יעל על לב לנצח. גם קץ "חייתי חנה בא בא! אולם נפשי בל מעצב עלי גורלי; כי גם אנכי אשהה ״מקבעפ נום התרעלה אשל שתו ומצו כל מתי התבל, ני השיבה חנזרקה בי י;.' "כנדה עלי משא לעיפה, ואת כל לאו עיני: רינות, מצות, ומדנים כי הצתו "בין אחי, השעו את ארצי, ושמו נחלתי לתועבה וקצפת, גס משיבות מתהפכות "ומקרה האכזר והנורא במחנהו העצום, היו לנו לצרעת ממארת, מצוקות "לעב רכקיוך שנים תציקו לב אחי בני עמי והמרו את נפש משפחתי, לה כל ״אלת חזיתי לא ידעתי למו שפולות, ואלה הומני דעת: כי לא לעד תזרח שמש "ההצלחה בהילה נרה על איש ואיש, ולא לעולם חושן ישועות לבן אדם, כי "שגולת ויקל גבל לא ׳עמודו ויכוננו עדי יעד, אך יגועשו ויענולו, ויטבעו ל*ז• "במצולות ים הנלייה והתפשד, דורות לרוב נגוזו ועברו משעל מתחולל ברעש, "ני חול ימים עליהם העלה_ הסופה ושערה, וימחו מארץ החיים מאשר לאי ״הבינו, ולא דעת למו להשמד מאף אפו. הה! מה הלנו פרעות בני מיס I "הזדונים אשר גדלו למעלה לאש מגשם מטלות עוז היורד על פני תבל! "שטפו ועברו בשצף קלף, הצור אשל עליו מושבותינו נעתק ממקומו, ולנים "מעמינו גועו ואינמו מחלון אף שער קטב, ומזמן המית מיס כבימם, לוח ״קדים כי עבר על הארץ, או לוח חרישית כי הרתיח כסיר מצולה, גמזו לנות ג* ״גבולי חיל — ורטט ופלצות החזיקו נם את האמיץ לנו העשוי לבלי חת, ״וכאיש נדחס היה נאמן.— רוח ואמיץ כח. — אני ראיתי דולות עברו, "אשל כגובה ארזים גבהס, ולתעל דמתה קומתם גם אספו כעמיר גמה כל ״חכמה ומדע וכבני רשף הגביה, עוף בכל קצוי הדעת. — ועתה אשביעכם ־י־.'. . "בשמים וארץ להאמין באמונת אומן בקושט אמרי אמת אשר הנני נותן "לפניכם:.כי השמש הזאת הכלאית לנו עתה קרונה לארץ, ושביבי כנפית יתראו "כנראי מוצק בפני המיס, היא הימה לפנים ואנכי ראיתיה בגובה השמים, "ושלחת נצוצי קרנית עלי האדמה, והארץ האירה מזוהר קויה, מאורה רגבי ״עפרות תבל החמו ונכמרו. — בימים האלה אבותינו היו טהורי — לב,; ״עושי — חסד, ובכנפיהס כסו על כל איש מוטה ודך; לתמוך ברכיו הכושלות, "ולאמץ ידיו הרפות. ואם כי אברי לפו וחשכו חלאות, ובטלו הטוחנות, אכן "זכרוני עוד אמיץ הנהו, וזכור אזכור כי הכוכב הגדול הלז, כמלך יתהלך "על פכי תבל, כי בעיני ראיתי בעת נולדתי עמד בראש התר ובשן הסלע הזה. "ומאז תקופתו על קצות השמים, ובזמן לב כמספר ימי חיי, לץ כגבול ארחו ״על פני _השמים, וכדוד׳ — אש מאתו התמלטו, נהחם בחוב ושלב גדול פני ä י . "הארץ כבהלב אש אוכלה, לא ידע איש מכם ערכו, אונם עתה חגה נשקע אשו,^,. ״הגדולה, ואורו הלב הזרות נדעך, כי נטה עמנו, מזה אחזת אנכי, כי כל ר''! 4 י'