Kokhve Yitsḥaḳ · 1866-01-01 · 33 (1866) · p. Seite 32

— 32 [ונמתחת הילקוט לביים שס] מהפקוק לא הלין ונו' גי קללה אלה׳ ה חלה', בבקשם אה פניך יעקב בהבהירה יהירה שנודעה לווו שנבראו בצלם והדמוה, "וקבורה משום נזיונא' וקללה אלהים,שלא יהי׳ חלו׳ ושובב נננילה דראון לגל נשר, להם ניחן הרשוה לעקוב המקרא מהרשום?הגרה פני יעקב, הנאמר קודם לגן, גי מה שהיה גנוד, להנגנדיס, מקודם לגן, נעשה לנדון אצל דור דורשיו, ואצל הפרושים [ממנהגים הקודמים— ] מאהבה לנה וישירה, שנודעה למו שנברא נצלם ודמוה, ולוח ממלא, וגם נמיחהם נקראים הייס — . ואו בעה ההיא, לולי ההקנה דהקן משה לנינו, ואהא עמום ואקמניה אקרא "והפרשי הגיגם לאבל מה ימי החג שנער. וגן [בבלי מו״ק ב׳ וירושלמי שם — .] לא היה בידינו לםמיך אן- בדרך אקמנהא ושימן בעלמא, על הרשום נאנילוח נמעשה ארן מצרים קודם קבורה, גי אין למידין דבר אגילוה לאחר קבורה מקודם קבורה ובאסור — . ועיין פרדריא פרק י") ויש להאריך עוד אך לקצר אני צריך, ועוד חזו; למועד. אום ד') והואיל דאתא לידינו דגר׳ הירושלמי מו״ק פ״ג ה״ז ודברי התום' דיה מה, הנני להעהיק גל דברי הירושלמי המובא בשום' שם ומשם המצא לאיה ברורה לדברי הקדמונים האשל׳ והזק׳ ד״ה יגל בפני עצמו [קונה מ״ה, ויומא ג׳ ד״ה פז״ל קש״ב ונלמ״א וע״ז או'ח סימן תרניח—] שהחוב לאמר ״חג בשמיני, וש״ע נקרא מג בפני עצמו גם בלשון המקרא. — לוה לפדן הירושלמי שם" מנין לאבל מן ההורה ז' וגן' ר"׳ וריח נשם רשנ״ל ובו' והפגתי חגיבס לאבל מה ימי החג ז' אן- ימי האבל ז' א״ר אמי לריח נר נא אי מה ימי החג ח' אן- ימי אבל מ' איל מ' רגל בפני עצמו הוא אי מה העצלה יום אחד אן! האבל יום אחד איל מג; לשמועה לחוקה ונו' ובקרבן עדה ד״ה "אי מה ונו' גסוב הי״מ ואיה מאי דעהיה דההוא מקשה דמעיקרא אקשי דנקיט לחומרא ס׳ והשהא מקשי דנקיט לקולא יום א' ע״ש, ולפמ״ש בקונטרס) לקימ עגיל, ואלה דבריו שנהב בקונטרס" א׳ מה יעצים יום אמד דהא חגיבס דהיינו שנועוה ושמיני עצרה עגיל. — ומחמה ב׳ לא רבים יחנמו להבין נדברים האלה איך מזורצה נוה קושיות הי״מ. וגם קושיוה ההבנה בסוגיה הבבלי והירושלמי, דלמרו אליבא דהמסקנא מרשנ״ל, מהפסוק "והפנה׳ חגיגס לאבל" על שמועה לחוקה שד• ביום אחד בעצרת, והדרא הקושיא לדונהא למה צא ילין- מיני' גם לשמועה קרונה שדי ביום אחד, נפי הדין חורה, ונדבר׳ הלמנ״ם הלל ״שהיא יום המיהה ויום הקבורה" — . ולפי סוגים הגמרא משמע שדיל בעצמו נלמד. מהפסוק ״והפגתי מגינס לאבל■ אבילות r' לשמועה קרובה ואבילות יום א' לשמועה רחוקה, מנין לו זה? וגס מדברי התוס' שם שהיה נחון להם להניא קושיוה הירושלמי והרוצה ,אי מה החג ח' אן ימי האבל מ' ונו"' ש״מ שהיה נחון בעיניהם ז אה להשלים סוגיות הבנלי, גי בל״ז לא קשה קושיות הבנלי ״אי מה עצרה יום א׳ ונו׳ — . וע״ג הנני בזה להוסיף מצה ותבלין, ולפרש דברי הנעל קיע. וגוונה נעלי ההוקי, ואת מאמרם — . ונאמר גי הילפוהא לרשב״ל לימי אבל, משמועת קרונה ורחוקה, הוא מנהיג חגיבם נ״ד וע״ב להורות בא, דנשני חגים משתע׳ קרא. א' של ז' ימים, ואי של יום אחד, ונגדם יש גם ימי אבילות ז', ויום א' לשמועה דחוקה, ולפי הס״ד דהמקשן, שימי חג הקונות מ' צא נמצא שני חגים שווים בימיהם, ונא הריבוי מחגים, לרבות ימי האבל על שמועה קרונה, נגד הימים מימי החג היושר גדול, ונגד החג עצרה שהוא שבועות, את האבל מיום אהד של שמועה רחוקה, 1ע'נ הקשה שסיר "ואימא ס' נסוגות", אבל לאחר שמשני "ח' רגל בפני עצמו הוא" והוא נפיש״י ר״ה ד נ', ויומא ד' "שאין שם מג קונוס עליו", ונע״ג אנו מוברחים לומר, שהריבוי מחגיבס היא לחזרות על פקח וקונות, שהם ני חגים שווים נימים, מעתה עולה יפה קושיוסס "אי מה עצרה יום אחד" גי לפי המקקנא מ' מג בפני עצמו, מצאנו נס נ' חגים שונים ביום אמד, דהיינו שבועות ושמיני עצרה ומאי חזיה לדון בגזירה שוה, ימי אבל בשמועה קרונה, לימי חגים המיונים בימים, ולא לחגים המועטים בימים, והקפה מועט הפקת, ונא עמוס נזה,׳ ועקר חקנתא דהק1 משח, והעמיד דבריו על דין תורה, ונדבר׳ הרמנ״ם "ואין אבילות מן ההורה אלא יום ראשון בלבד", ועי ז השיגו, .מבאן לשמועה רחוקה ונו"/ ני אדרבה עיי שעלה לנו לדעה, ששמיני רגל בפני עצמו, ואין שם חג הקונות עליו, והוא נקרא חג בפני עצמו, מזה אנו צומדין לאידך יישני׳ל, לשמועה, רחוקה שנוהגת יום א', גי משבועות נעצמו, לא היינו יגולין ללמוד לאבילות יום א', דינולין אנו להשיב, בי הריבוי ממגי גם נא להורות על ריבוי החגים השווים נימים, וגס שבועות יש לו תשלומי! בל שנעה, וע״ג גם שבועות הוא בגלל חגיבם משבעה.— אבל לאחר המסקנאשחירגל בפני עצמו היא, ולא ערר אמר מג הקונות אף בי לעני! תשלומי; ק״ל שהיא תשלומי; דיאשון ריה ד' חגיגה יין נב״ז לא נחשב קונות למג מ' ושמיני עצרת מג בפני עצמו הוא, מזה ש'מ דלאו