Kokhve Yitsḥaḳ · 1866-01-01 · 33 (1866) · p. Seite 31

— 31 — שאין לנו כתוב, או'הלנה והקנה משיני — לא ממשה ולא מבעלי התלמוד גגי; ליב״ז וחלמידיו ותלמידי תלמידיו הראוין להיות משובין נהר שיני [עיין חגיגה ׳"ד בי] — . המכחיש להכחוג מקודם מתן הורה, אן0 שלא נשנה בנתב מפורש בשיני, אנו לומדין במדרש חורה מקודם מת; חורה וכמאמרם, יומא כ״ח נ' על דברי לב ׳ושף "אנן מאברהם ניקים ונגמור אמר לבא הנא כלומר לא רק נעל הגדה אן־ אן- הנא נמל מאברהם ואנן לא גמרינן מיניה" — . ונפרע לענין נידון דדן, שנעה ימי המשתה, שהוא דבר הגדת ושיפור התורה ממנהג נכבדי וגאי האווזות, לא זאת שלא נאה ההלכה משיני לעקור לעקוב ולבעל אותם, רק אדרבה הושיפו בה מדור ודור, והתקנה ממשה לנינו נאה, אחר עלותו וירידתו נשולם ענוה, להר שיני הנמין־ שבהרים, להשוות בל ישראל ממלכת נהנים להגאים ונכבדי האומות מקדם, ואשר קיים עוד יעקב אבינו אותם, ככתוב שם "ויעש יעקב כן וימלא שנוע זאת", נדבר זה הכלל מודים, שאנו למידין גס מקודם מ״ה בכל שרעיה, אן- לענין שאין מעלני! שמחה בשממה, כי משת לא נא בתקנתו לחדש ההלכה, ולעקור הישינה, רק להוסיןז ולרבות כל ישראל נתקנה חכמי נכבדי קדם, אשל כנר היה לעולמים — . ויק במקום ענוחנותו שהשווה הקע! שבישראל להגדול שבענקים שמה אחה מוצא את גדולתו, להקרא התקנת זאת על שמו, ונשם שזכה בכל החולה להיות נקראת על שמו "חורת משה", על שלא החזיק עובה, הנקראת לקח עוב לנפשו, ונהג בה עונת עי; [— ע״; ש״ל פרשה מ״ז —] ונחנה לישראל —. נכה גס בלקחו מתנות באדם,ימן אדם הגדול בענקים, נהג נמו עונת עין ונחנה לכל ישראל — . וע״כ סתם הרמב׳ם בהלכות אישות, וקרא לתקנה הזאת ותקנת אלמנה, ״תקנת חכמים" — . כי כשם שתקנת שלשה ימים לאלמנה הי' מתקנת חכמים אחלי משה, כי משה לא תיקן לאלמנה כלום [ירושלמי כחובות שם], בכה גם תקנת השבעה לבתולה קדמוהו חכמי נכבדי קדם, אשל גם יעקב אבינו נכלל בחובם. ואס בי בלשון חז״ל נקראת תקנת כל ישראל על שם משה וכאמור, נכ׳ז הרמב״ס בחשנו אס התקנו, מימי השממה לבתולה ואלמנה, וגס להנלמד מתקנת בתולה שאין מערנין שמחה נשמחה, מהמקרא שנאמר בשרשי ועיקרי התקנה, שלא פקע קדושתייהו מינייהו גד לדורות, הוא מוברח לייחס נם אותה להסכמים נקחם — ועל שידע בן מיימון במשה יבינו שאמיתי הוא לפיכן לא כזב נו ולא חנן- לו — . אות גי), והנה נמה דברים הללו אמורים, רק בזי ימי שמחה ומשתה, אבל ז' ימי אבילות, אעפ״י שגילה הכתוב בסון- ויעש לאביו אבל שנעת ימים אנן לא נמרינן מיניה, וכדברי הלמן,'ם נזה "נחנה חולה ונתחדשה הלכה", ודברים הללו אחין לדברי התוס׳ נמ׳ק לי דיה מה מג שבעה וכוי וז״ל: ומויעש לאביו אבל ז' ימים, לא מצי צאתו" דהתס קודם קבורה הוה, ובירושלמי משני דאין למדין מקודם מ״ת", ורצונם — נזה שהקדימו הקדמת תרוצם לדברי הירושלמי — לאמר, אע״פ שבמקום שלא מצאנו גס נהתורה חתומה, נדבר אמירה וציווי, שהוריד משה ממרום, סתירה להלקח עוג ממתנות באדם ולהרשוס נכתב אמת [—עיין ירושלמי שנת פע׳ז ה׳יא בדברי רינ׳ל ובירושלמי יבמות סון- פרק מצות חליצה בדברי לוי נר קוסי, ולהלין יבוא ביאור• לדבריהם עד״ז—] אכן נמלינן מאברהם, ומכל הנתונים בהליכות עולם, גם להלכה ולמעשה, אן- שנאמרו קודם ממן תולה, וקודם שנתסתם גזל דין נהסורה סתומה, כי אסרי שלא «צאנו נהתורה והל״מ מסיני דחזר מינייהו לאחר שנתחחם גז״ד נהחורה חתומה — . אז אמרינן הקנייה אסכים על ידם, לחתום הרשימה הזאת בחותמו, חותם "אמת* ונתקדשו גם לדורות בכתב אמת, שיש לגלים להלנתם, ללמוד מהם וללמד נהם, לדור ודור, נכתב העשוי להתקיים —, וגם דבר ז' ימי המשתה יוכיח, שהיה נכלל "אין למיד׳ ן דבר מקודם מ״ת" ונכיז יצא ללמד לענין ״שאין מערבי! שמחה נשמחה — . בנ״ז בנידון אבילות, מצאנו שהכתוב בכתב אמת לאחר מתן תולה עקל ועקב ומסק ועשטש, לכל הרשום בדרך ארעא, והליכות עולם. בלי •מי הבכי מזי ימי אבילות מקודם מחן תורה, שנהגו נהם נכבדי האומות אמרי ימי הסנוע־ס וכאשר עשו רכה נם ליעקב — . כי הלינתם והנהגתם באבילות ז' ימים "קודם קבורה הוה" [ — ועיין ננ״הש שכיוון לדברי התוס׳ דפה מבלי ראותם—.] אבל לאחר מתן חולה שנודעה למו חנינות כל האדם שהוא כעין שופריה ז׳עקב ותמונתו החקוקה בכסא הכבוד — . ואסרו התנעה והלנת מתים, מנועם הכתוב דניים כ״א לא חלין וכוי כי קבור תקבלנו ביום ההוא כי קללת אלהיס סליי עיין סנהדרין מי'ו נ׳ וירושלמי נזיל פ״ז היא — אז ממילא נתחדשה הלבה בהלכות אבילות, העוקרת לתקנות נכבדי קדם קודם מ׳ח, "ואין אבילות מן הסויה אלא ביום ראשון בלבד שהיא יום המיתה ויום הקבורה" — . וזה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב ,רצוני דורו האחרון, שדרשו לטעם הקבורה מכל אדם, ומת מצדה, ואיסור הלנת מתים לאסור מליו בעשה ולא תעשה