Kokhve Yitsḥaḳ · 1865-01-01 · 32 (1865) · p. Seite 84

- 84 קול &1סר 2V«-. (המשך) ,Don I. L. Zaller! אם השפע אלהי היא השכל העליון תעוררנו לרחוש דבר נוו3 - ורגשות; עדינות יביעו ממקור שכלי לחקור רק אחרי פעולת כשגבה ונעלה. להכיר מציאות 1 האל בכל הבריאה כלה — ולהסיר כל לעיון לא שהזר מבתי נפשי — למה; אירא ואפחד מדבר? אם רוח ד׳ דבר בי ומלתו על לשוני — למה אירא מקול i קורא באזני: ״אנשים אוהבים גאה וגאון אשר לשונם ההלך בארץ — ומשוללים; מילאה שדי יזידזן לי תן כבודך לחרפה ילקלסה יען צעיר לימים אתה והרימות : כשוער קול מוסרך נשער בת לניס. ותגיד לבית יעקב פשעו ולישראל אולתו" — 1 אם תוכחה נאמנה — מאהבה משתלת כלפיד אש תוקד על מזבח לבבי — : והתבונה בת אלהים תעלינו עד רום כוכבים — מדוע אעצור רעיוני ידמקון | לצאת מלחם שכלי ואשמר לשון עשי? — קורא נעים! נרימה עינינו וכבישה; מה היא יקרת משרת הסכמה!! מה היא יקרת מעלת אמש־ית ותפארתו, ומה הוא תכלית בריאתו ויתרונו מן הבהמה — רק לזרוע זרע אמת! ולקצור ברינה פרי תנובת החכמה. — אף כי בעמל.ויגיעה רבה נעבוד. אולם תוחלתנו לא נכזבה כי נמלא אוצל נחמד יקי מכל הון,כי כפלים לתושיה — ודעת נבחר מחרון, תועלת רבה ופעולה כשגבה הפעל החכמת באדם כי תלך עמו אחוזי ידים בין בתרי ימיו ושנותיו, בכבוד והדר תעשרהו ותשגבהו לעמוד כעמוד ברזל וכחומת נחושת נגד כל תלאה ויגון יעברו עליו, אן. אס יאשרוהו כל מצוק ולרה בכבלים ובעבותות — ישגול מעש עוני — וברוב חכמתו, ^ינתק ייגדע כל בריחי ברזל י הכאב והיגון, וילך לגן עדן התורה שם יאקוף מפריו אחת אמת בכנפיו אשר זרע ן בפרחי שנותיו, שם יריח ריח נחות מפרחים שונים י— שם יאכל וישבע ענביה, 1 הבשילו משמש חכמתו — אף באפילה ובאישון מושך לא ינשל, לא ייעף ולא ייגע׳ כי אוי תתכמה תוליכהו עד נכון כל מאוויי לבו, כי החכם עיניו בראשו, לפלס במאזני התבונה בשרם יגיה ימין או סמאל — כל מושר ודעת ומזימה כל תבונה ועצה שונה, תשופנה אך מצור לבנו ומזך, שכלו לתמוך צעדיו, ולהושינהו 1 בראש מרומים — האח! חכמים כתמרים יפרחו ובארזים ישגאו וינחלו כבוד לעולם ושם נצח לא יכרת. — אולם הסכלות הה! תדחה את אדם ברעתו, האויל ידרוך באופל ועלשה, ואין נוגה תשכל לו לשית עצות בנפשו לכונן דרכיו יאמין לכל רוח ותבל — לכל פחזות ואולי! לכל מחזה כזב — וירוע — נכון למועדי רגל — חן הסכלות תפלח כבדו יען עם חכמים לא התרועע לדעת לחבוש את לבנו הנדכה והנחלת מצרעת ממארת הפתיות — לזאת, קנאתי בחכמים אמיתיים — ואך אל משרתם אקלע שלום נבונים השמורים אחזה — כי אין חרצובות למו אף כי ישבעו דופי המת יופי -- קסם על שפתותיהם נאמת לא ימעלו פיהם — גם כי ילכו מדחי אל דחי, יכונו צעדיהם ובאור שכלם יצילו נפשותיהם מעבוד בשלח הנערות. — והנה נתבונן בעין חודרת עלי אישים שונים יחזו עינינו אף כי שנע אחת הורתם ואל אחד חוללם יחד. כאשר נפרדו בגשמיות ביפי תואר איבריהם, באיכות גופם, נמזגם ושנעם — ככה נבדלו בהגיונהס, געשתנותיהם, ובתכונות רוחם ונפשם — על לב אדם אחד אך רוח אלהיס מרחפת — ורעיון קודש יסרעף שהור יקיצו מתרדמתו וקורא נאזניו: "לך שבול נפשך נמעיני