Kokhve Yitsḥaḳ · 1865-01-01 · 32 (1865) · p. Seite 76

76 עשי שנה" 2 "התדמי בנפשך פראדיל, כי שוב יעשה אנשים האלה"? שאל! הבעל ״הגידה נא לי מאין.ימצא גרשון גנני לי. ממימי, הוא יאשמו' 2 "ארוחת' שנה אמת נתנה •לו, וגם מותנו ימן לו ארוסת שנה אמם, ואפר שמי שנים מעמל נפשו ישביע למס". השיבה אשתו, "מה יהיה משפט הנער.ומעשהו, אם בכפיו אין מאומה" 2 שאל המלמד, ״האדע זאת 2 -- ענתה פראדיל — אלהים לא יעזבהו; הכביר מצאת ידך עס ■ארשת אותי לך לאשה? כישך ריק היה, <אן!! אגורת אחח לא היה בו, וגס אני לא הבאתי מאומת אל ניתך, וה' עזרנו,- לחם• יש אתנו בבית תמיד, והאש לא אזל עוד מהאח, אל תתסכס יותר, עשת : זאת איפוא נעלי, כאשר אנשים רבים בגילך עושים, והשלך על הי יהב בנך והוא | יכלכלהו"! ״המדעי מי ירצה להתחתן עמנו, לתת את בתו אשה לבנך" V שאל! המלמד, ״הגם זאת דאגה! הממו הנערות? אלכה החוצה ואומרה לאנשים, כי! יבקשו נערה בתולה טובת מראה, כלה לבני ג ע לשל י שיחיה, תאמץ, כי לא יביאו לך בתולות למאות ולאלפים״ V אמרה פראדיל, המלמד שמעלקע נדהא!, ויתר ממקומו, ״בתולות למאות ולאלפים"! שאג בקול מר "תלכי אל רחוב ותעבירי קול במחנה: ילד יש לי בניס, לחמו' בלי דאגה אוכל על שלחני, ובמנוחה שאננה על מטתי ישן, עוד ילד נין הילדים משתעשע, מהרו הניאו אלי ילדה ויהיו לנשר אמד, שניהם מפת׳ יאכלו שנת תמימה ועל מטתי ישתעשעו,! : הרבה אמות תביאנה את בנותיהן לבנך לאשה ואת ענין שלוחים תתנה, אמר שתי שנים, הילדים, ילדים יולידו, ואמרי כן — הנובל להחיותם V ומת גם, כי דבר המלכות הגיע,׳ אשר החדרים יתרתון ובמי שפר (ט»ען) יבנו בכל עיר ועיר i מרבית נכבדי.,עמנו אמריהם ימשכו, ומדלת עם הארץ אין לקות תשועה מאין j יבוא לממנו? ואיך אעמיה על שכמי• משא להחיות עם רב"?! ״אל תדאג דאגת ימים יבואו, הי- ידאג לנו, ואתת תחליש״ אמרת פראדיל j ״גרשון בננו ישא אשה כדרך כל האין; איש ישראל הבוטח באלהיו ונשען על י חשדו, לא יבקש חשבונות רנות, לא ימן דאגה בלבבו, ולא ילמד ליוצרו דעת איך ן יטרפהו לחם חקו•; אל תדמה בנפשך שמעלקע! כי חכם מכל אדם וגלוי עיניס (אויעגעקןערםצר) אתה"! פראדיל, עמדה דומם רגעים אחדים, ותשית עצות j בנפשה, הכתונת המטלאה, אשר השליכה על המטה, ציפתה צניפה והנח אותה i אל המגה, ותלבש את בגדיה החמודות ,(טבח־יחמע) ותרן מהר מהבית; ויהי כבואה הפתחה, והנה גרשון בנה עומד אמורי הדלת, מחריש שומע דברי רינות בין אביהו ואמו. ״לכה הביתה, גרשון בני! עשה פאות לאשך קוצות תלתלים ורחן פניך וטהר". שעות עברו, ופראדיל נאה הביתה פגי להניס פניה, ועיניה כאש לוהטות; רב שמעלקע מלמד, השח ראשו מאימת שער קרוב, אשר יתחולל על לאשי, וההסתר במעגל תלמידיו. פראדיל היתה בעיר בשוקיה וברמונות^כננה, לכל אנשיה שאלה האין פה כלה לבנה 2 עם כל אמות דבלה תיש את נפשי ה ן להביא את בנותיהן בבריח עם איש? ואין עונה על אמריה,! נבהלה נאת הביתה, כי לא מ£אה כלת לבנה גערשלי שיחיה! ״עשרה כשן, תנה I לי, שמעלקע" \ אמרה פראדיל בןען! אפה; וחתרה בירכתי תבה הירקרקת : מעטפות ומטפחות הוציאה ותעש מתם צרור. "למת לך עשרה כשן,, פראדיל"?! שאל תבעל באימה. ״הזאת אגידה לך 2! אחת דגרתי, עשרה כסך תנה לי, : לאמה האנק דום"! האומלל שמעלקה נאנח במגינה לב; על צוארו נושא חבל