Kokhve Yitsḥaḳ · 1865-01-01 · 32 (1865) · p. Seite 75

האס שחה אל אוזן גנה ״אס הלך המולה — דברה אליו גלש — אבקש למענך שלה יפה". הכלימה כשחה פני גרשון, וימהר וינק המולה; — גן יקיי שומע 5קיל אמו!, כמענו שעבר, והדלת כשגרה אחריו, והמגור האם בעוז ממניה, י; ייייעוחיה אשת אל אחותה שלבה על החזה, וחהילב מלאה זעם, כגבוי מנחמה ו "שייעלקע" הרימה בכח קולה, עד כי השביחה שאון עשרים הילדים, היושבים זי שביב השלחן וזעקת שבר יעוערו. הנערים, מיל ורעדה אחזתם, קמו עמדו כלבא ו מלחמת המפקדים ברעש מאת שר צבאם; והמלמד, בלבב כשבר ונפש נבובה ■: הכנה פניו אל אשתו העומדת הבן לדבר אחו קשות. "השמעת בעל, שלשה!; ועקרים יום לירח אקטאבער? עד מתי תוחיל ולא תקח אשה לבנך גרשון ן שיחיה, — הה! לימים עוד שבעת יותר בננו זה בלי עזר כנגדו". :! עת ההיא תיתה בשנת אלף ושמונה "אות וחמישים ושמונת למשפר י! הנולדים, בחודש התשיעי, הוא חודש אקניאנער, בשלשה ועשרים יוה נו, כאשר!! ילא דבר מלכות עקטרייך על כל ערי גאליציא, ותנתן דת: כל העובר ענ ו| הפקודים מבן עשרים שנת ומעלת, אם בעל אשה הוא, וילדת לו בנים או בנות. ץ -קי יהיה לביתו, ובין לבא המלחמה לא יחשב; ומהחודש הזסוהלאה לא יתנו, f! שופעי עיר ועיר לאיש לבוא במשוקת ביית הנשוא׳ן, בלתי אם חפשה נתן לו ו, משיי הצבא. ויהי נהשמע דבר המלכות ודתה, נמשך רוח עועיס בקרב המון : מגע ישראל;ושבי גאליציא, וימהרו בקוצר רוח ובבהלה כמרצה להשחיר 'את . בניהם תחת כנפי "החופה" יען האמינו כי לימים הבאים ימצאו דרכם זה שך י בשירים וקוצים. ילדים אשר אני נעוריהם כמפני העלו נצה,;עוד לא תבשילו! אשכלותיהם, במש פניתם יענה, כי אין אונים להם; נינת אדם מנתה נשתיה, :j תהלוכות התבל לא ידעו, להניא טרף לביתם לא יבינו, שמו צוארם נעול הנשואין ו יהעמישו על שכמם משא לעיפה. נימים ההם, איש אשר לקח אשה לבנו, לא! שאל לאבי הנערה, אם כשף ישקול לבתו כמוהר הבתולות, כי נס הוא בצע כשף '| '־א נתן לבנו, רק ערום כיוס תולדו קשר איש ישראל את בכו צעיר לימים אל ,' נערה לא ידעה תמול שלשום ולא שזפתהו עוד עינו, בחבלי עוני ומעדנות אהבה בחייהם ובמותם לא יתפרדו. אין בית, אשר אין בה חתוכה.!■ 'החתונות! לא נשמע בהן קול ששון ושמחה, קול ככור ועוגב, קול תפיס ומחולות; כמו בעת אשר חלה ה׳ בעמו מגפה וחל׳ רע, ויהרוג נם כל מחמדי עין, זקן ונער, עולל עם איש שיבה ביום א', המתים גש חיש לקברות הובלו, נא כלוה עמהס המון אנשים לעשות לתם כבוד במותם, גס נושאי המטה דומם הלכו, מיראה המות המדחף על פניהם, אין קולא: ״צדקה תציל ממית״! אין משמיע: ״יבוא שלום ינוח על משכנו״! כן מהרו ועשו'במחשך מעשיהם, האב והאס פרשו בתתר פרכת צנע רקמתים לאוהל החופת על ראש בכיתם, י החזן השח אמרתו ולא השמיע הוד קולו כפעם בפעם, הקרואים, לא לבשי בגדיהם החמודות, אך קול צוחה: מזל טוב! מלא בתיהם . המלמד שמעלקע הניף שכמו "אל תעמדי ואל תרהי" אמר בקול דממה; יקה; ״כמה ימי שני ח״ הנעי V שש עשרה שנה ועוד לא מלאה לו שנת השש עשרה" ״עוד לא מלאה לו שכת תשש עשרה" ׳־! אשתו נתנה עליו בקולה "הלא בן ר׳ נחום בן ציון צעיר הוא חמשה חדשים מבננו גרשון כימיה, ועוי גלילה תזה יבוא במקורה הברית עם בת ר' גחמן פערילית, בתולה בת ארבעה