Kokhve Yitsḥaḳ · 1865-01-01 · 32 (1865) · p. Seite 64

וממלכיהן מציצות מחמלה נקוו וממקול לבך הקילו, המה כעל חלמון תזלנה! מלפא לנפשי הנענה! אתה הלאיח כי החנינה העילה אח לוחך ולממיך! עלי נכמלו, וכי אחלי ידעת בצלה נפשי חכך יבין הוותי, ועחה לו שמעני — : לאה! עת ופגע צפד עולי, ופני לקמעים קבצו, קדקדי צחיח גלגלתי משוף חשפה והשליך שלידי מחלפות׳ הלבינו, ימי פנו באבלת תזמן ועבלת פגעיו! כמו הגה בליתי שני התולים עמדי, ימי מיי הבלי כעתוני בהבליהם, עמל I מנו לי, נמלי נליעל זלמו עתותי ומשבליהן תחת שואה התגלגלו, חצי הזמן | ופגעיו נחתו בי, קוצים וחילונים השיבוני נאולח חייתי, כל ימי ודבאי גולל! נחושה הועל בחיקי משוש חלד ומגד החיים באיפת לזון זעומה לי נמודו.! החשיתי מעוג, כאגמון באגמי מים נוע מלוח תעל הנה והנה חלפו ימי ' חיי חליפות וצבא, פעם עמל וכעת הקיפו עלי יחד ושמה לאלן נפשי, | תלאות לדפוני נתעלותיהן והשפילוני מעה, ופעם געת קמה תעלה לדממה! קמתי ואתעודד, כן עגלו שנותי בין הגזלים האלה, וכן הנחלתי לי ילחי שוא, 1 עד זה שנתיס ימים — זה שנתים, והנה קפדה בא הוה על הוה — המות עלה במלוני שעל קעב מלילי שם שמות גאלן, שדד מזלועומי בני ן המגודלים בנעוליהם, שוע ימית פתאום הקציל ימי עלומיהם וקפד כאולג חייהם ולא מצי ימיהם, גס את חבלתי הנאהבה לוית חיי אשת בליתי הנאמנה נשע יתלה בה ולמת בגול חייה ■— שם תמת האלה ישנו שנת עולם, עצמותיה עם עצמות בניה יחד על עפל נתת — שכול ואלמון כתומה גאו עלי, אזלת יד ואפס עזול נשאלתי עם בן זקוני, ואני עני וכואב על עלש דוי השלכתי,. כי דאבה שגלת לבי ואנושה, וכמעע שכנה דומה נפשי גם אני — לולא. ה׳ ( הותיל לי שליד את גני יחידי הנשאל מיתל הלפאים, הוא סעדני בכאבי, ’ בנפשו כלכל מחלתי ושקד עלי תחלואי, כל עת לבצתי תחת משא המדוה לא מש מילכתי מעתי, אחז שמולות עיניו וגזל שנתו, באהבת בן אמון נצלני כבבת עין ונשמלתי מאד עד כי הפד משכבי בחליי, ואחלי לפת יד מחלתי ולוח לי להתהלך נחון על משענתי הוא סמכני בימין אמונתו והיה זלוע לי סלה. וכן התנהלתי לי לאעי יום יום בהשקע לי מימי לעה אחלי כל י, מצוקות׳ «סביב השלימו אמי, וגם העת המחשבת בלוח נדינתה לעצבת לב | ומלפא בכנפים אף היא אלובתה לי הצמיחה והשיבה חמת לוחי וכמעע ■ נפשת׳ מכל מגולות׳, אמדתי: מנני בהלימה זילף ממני אז אמלתי כלה שוד נחת i קשת — נחושה, חציו במו התמוללו ולי לא ידלכו עוד דבל מד כי שיא גליו השבחו כן דמיתי, והוא לא כן ידמה, אהה! עוד לא השיב ידו מבלע והותי לא מלאה צבאה. כי הנה הלילה — פה מלל בנכי, נפשו יצאה בדגלו אידו, אזבדת הותי פצם שבליו כי מעה והפלין נחל מעם עפעפיו הצנומות ואחלי תתאפקו יסף עוד לדבל — תלילה של שומם אלוף נחת ושובה, ציל ן נאמן למדגוע ודומיה שקע יפין עלי אלן, כלי שלאנן ושלו, לבד הלשעה היא ä אך היא תסלף דדכה עין שודד שמלה נשף, חשך יפגש לפגוש כדוב שכול העודקים ציה ולא ישכבון, המת היו במולד׳ אול, כי אחלי פנה יום נסו הצללים חושך ישוכנו ונעתם האדן, אז להם יצאת הצפילה צן מעה הישע ’ פלח הזדון, תם המאחדים בנשף לילות במו אופל, והיה במחשך מעשיהם מהל שלל חש בז — הלילה, פלש צלליו על עין האדן, דומיה שוללת