Kokhve Yitsḥaḳ · 1865-01-01 · 32 (1865) · p. Seite 63

ננועס יהיר קריה עליזה כלילת יומי ומיתי במדינה שיקיה ורחובותיה ברגיות עס מגדליה היכלי רוכלים במכלולים וגלו«* רקמה — כי אמד "על «ה אני עייל ומחמי את נעמי מעונה האם העבודה לנצח תתקפני להלוך נגד החיים ילא אאציל לנפסי ברכה, ואני גס אס דרך אמונה בחרתי ובאמויה אחזה יגלי למת אגרע מנחלת מפרה עלי? עת לכל חמך, לאצור ולפתוח אוצרו הטוב להוציא את קבוצת כספו, ועתה אלכה נא ואסובבה נעיר להתערב נתשיאת קריה ונהמיתה, כל יקר תראה עיני וכעל גמולות מלך עבודתי אראה בגני החלד ללקוט מימני החיים, אמנם! גם כי אלך בגיא עדנים לא י^ייא רע, תומת ימיים תנחני ולא אלוז ארחתו, במיטב כספי אעסה לביתי יאקח מזמרת האדן, אקנה ממלות וחרנוני קין וכסות לקרה וחפצים טונים כיד רמסי, זאת המרגעה אמצא לנפסי וזה ינחמני ממעמי ידי ועצנון עבודתי — ויהי היום ויאזור מתניו וקבוצת כספו סם באמתחתו ויסם לדרך פעמיו העירה להפיק רצונו אסר יזם לעסות, ויהי 4צרכו בכל עת ותנה דמיונו עבר עלי אברת מגמתו לפניו, נסאהו הלאה והקדימהו אל מחוז חמצו ייחי מוטטה בין היכלי חמד תפארת עכסיס ויקי סהרונים, נפסו רמפה על פני סוקי הרוכלים ורחובותיהס, כבחלום חזיון ליל כל מעמי ידי אמן על פניו חלפו, ננפסו חזה כל מלאכת מחסנת הונן למכר. ובעודו ערך נלעיוניו את מקנת כספו, והנה הגיון נכאה העיר את מחמנתו הנהלאה, ייללת מנר מר עלה נאזניו, ובהסבו מנטו מאם הדרך הטה מני אורח וסר ליאות ממי יצא קול תמרורים, למי אוי למי אבוי ולמי סיח למו, והנה לפני סוכה בלה מזוקן שפל גגה ממוסך ומורט מהעת וסערותיה איס זקן כלה מרואי התיפח, במועל ידיו דלו עיניו למרום ויחכו כמים שאגותיו, ואחינועם נתתעטך עליו רוח ממלה — כי זקנת סוגי וכפן בעט ברזל חרות עלי פניו ומצחו הקמוט — עגמה נפשו לנדכא ויתר לבבו בקרבו מרגש מחמל 'ישאלהו: מה לך איש נענה, למה הזולל? אולם בהמית מאונו נפעם ולא ינר ניב שפתיו כחס מעשהו. כי אבן עופרת ומטיל ברזל העיק את לנו הנפצע מהלמות עמלים ויגך דלתות פיהו, אכפו עליו הכביד סתם לשונו ינאלם דומיה - כי אין מלין לעטופי לב סגד עליהם המדבר, תגרת יד הסביון אם נשצך קצך תעוז עלי אמס וכמו מרון יסערנו אז אין יתרון לנעל הלשון, קפאו תהומותיו, אך קירות לבו הומה לו אך, רגשותיו בקרנו תנענה אומר בלי נשמע, ומילין לריק יעפילו לעלות עלי שפתיו, אסורים הס בלחן לבבו, מעוך צוקה יכלאס נננוב לוח לנו, עד יפלח כליותיו בחיקו ויפשחהו — שפתותיו צללו ותחתיו רגז — .נעות וקולו לא ישמע ויאנח דום, אך עיניו עששו מכעס וזוקן דלפי דמע נגלו וירדו על פי ממתיו. "קשה רוח! על יוה אתה נאנח? מנע קולך מבכי הבליגה עלי יגוכך, הודיעני עצונת רוחך פתח מחסום פיך שפוך לבך אל חיק ינוד לך אולי אגהה מזור לפצעי לבך, מה קרך? דבר נא ואשמעה" דבריו אלה יכו משמן, הניאו חיי נשרים בלבי העטוך ונפשו היבשה, וגלל האבן מעל לנו הנקשה, אמרי פיו מחמאות חלקו קרע סגור לנו הלחין והפטיר שפתיו אחרי תתחזק ורוח לו מצא מענהו "נא ברוכה! אמרתך חייתני, מה יקחני דבריך קסם עלי שפתיך, לננתני נאמיחי-ך חן הוצקו, עפעפיך יישירו נגדי, כי הדמעות בעיניך תלכנה