Kokhve Yitsḥaḳ · 1865-01-01 · 32 (1865) · p. Seite 55

55 עין בעין תראה" כי זרוע אל קנא אלי קדקדקך מוויה, וגם בי התעגר למענך יימדד מזרועותי כרי בעני ומחמדי עיני? ומי יערבך כי לא ישללו ידו ויגע גם נך, אם חאעום למותר אונך וכמקדם אח ערכך חקשה? "אמנם חעאי אדע, עניתיה, ופשעי ישפילני עד עכר; אולם הלא די אל רחום וחנון, רגע באפו ורצונו כל הימים! גם אנכי אפיל תחנתי לעניו, ובפלגי דמעה את פני אלחץ, עדי ישא פני, יחנני וירצני. — ״הת! אמרה אהובתי, הרף ולא תת ן לתוחלת , תנל ואפע הלוו מקום בלבך. הן לא לדי לבדו ממאת, כי תכפלה בצום ובכי את עניו, כי אם גס לנעלה עניה אשר נשבעת לה לשקר. ואת בריתך אתה הפלת. חט א כזה לא יטהר כל גורית ונתר, וגם אם תרבה צום לאין מעפר, עד כי משמן נשלך ירוה וידל פלאים, דמעה כמים תזיל, נכתם עונך לפני ד' נצח. ורק ואת עשה והנצל, שוגה אליה, ואת אשר נדרת קיים, או או גס ד׳ יסלח לך! — "ידעתי גם ידעתי, יקרתי, כי דבריך נכוחים, ורעיוני לני יתנו עדיך כי צדקת! אולם תה, אין לאל ידי להפיק מאוייך, נקלה היא בעיני, לתת לשארית ימי שפר כריתות, מלתת אותו לך, חמדת לבי״! "אם כן מלא שלתי ואת, אמרה מרים, הנימה לי ואלכה אל אנותי, למען אתם אמתיק שוד ועצתם , פנחיני״! "לכי לך, אע תחפוצי, אך השבעי לי, כי לא תתמהמהי לשוב". הדבר יצא מפית, ותשא רגלה ותלך. לשוא גקשתיה, ורגעים אחדים אחרי כן לשוא דלקתי אמריה כצבי וכעופר אילים, כי לבי נבא לי, כי תלך ולא תשוב עוד — יצאה, ותהי נעלמה. — וכמו צרר רוח אותה בכנפיה, והרחק מני נשאה• —!•׳ כמשלש ירחים אמרי הפרדה מכי, באתני מגלה עפה, שלוחה מאתה אלי, ומה מאוד אחותני פלצה עת קראתיה לאמר: למען לא תעצרני מלכת נלחצתי לשוס; שקר ממשי וכזב מפלט לי, עתה את האמת אגדך ושורש משעי לך אגלה, בצוק : לבי, כל הייתי בלי דעת, ■כחומת ברול בינך ובינה, אשי נמשורת הברית נפשך בנפשה קשורה, חאבתי בלבי ללכת ולדרוש את העלמה עודנה בחיים, ואוכל לתקן . את אשר העויתי" דע איפוא, כי העדינה הלוו באמון רוח את בריתה שמרה ישנועתה לא שכחה. כדבורים שגבוה וקנים ונערים רשים ונכבדי ארץ, כי תהיה * לאשה למו, אולם יגיעתם לא עשתה פרי, ותקותם ריקם שבה. נכליון עינים קותה נפשה יום יום, כי בוא יבוא בחיר נפשה ויגעליה על אמון לבה שבע, אגל : אהה! ימים על ימים חלפו בזרם הזמן, ותיו לשנים, ותוחלתה נשארה מעל. — י מה נשבר לבה לראות, כי הבל יריק שברה, ות!ותה מפס נפש — עדי למשכב . נפלה, וכפשע עתה בינה ובין המות" לבן עורה יושף, עופה מצה אליה, שמח את נפשת תנעצבת, ורפא שבריה כי מטה, ועוד מעט ותאיטר עליה בור פית, I באין מציל עוד. או המעט ממך כי רצחת שני בניך ותבקש עוד לשפות פשע,! להמית נערה עניה, אשר בכל עבותות אהגה בך דבוקה, התחשוב כי נפשי ) תאהב את איש דמים, כאשר אהבה את חף פשע? את מתהלך באשמיו, כהולך תום? מלילה לי! יתרי אהגתיכו לנצח נתקו, זרועותי לך שגורות תהיינה עד עולם. ונהפוך הוא, אם שמוע תשמע בקולי, והישר בעיני ובעיני אלהים ואנשים תעש,׳ כי אז משית שמחה בלבי ושפתי ישנחונך כל ימי חיי! שהדי נשחק, ודי הצופה בטוחות עדי, מת כבדת המלחמה בקרבי, טרם הדברים האלה עלי לוח חדתי, ויק ההגיון, כי מצות שדי הוא, אמן את לבי לב נשר לבל ישבור, ויחזק את ידי למשוך בשבט תשופר, ולהודיעך קושט אמרי אלת. לשוא הכברתי מלין,