Kokhve Yitsḥaḳ · 1865-01-01 · 32 (1865) · p. Seite 54

54 אמנם אנכי לא אהיה לך לאשה, אף אס כל זהב שבא לך, הן נשבעתי לבחירי j כי אה דודי לאחר לא אתן, נשבעה׳ ולא אכיר עדי אגיע: כחרגוח שנוכויז ילדו דבריה חדרי לבו, ואת כליותיו פלחו. חדלי נא עדינה! הרים קולו — אל חשאי שם תנבל הזה עלי עותר שפתותיך, כי כאדם עבר ברית וישכחך! ״הנבל"? שאלה העלמה בגד בי? איה אפוא עדיך ויצדיקוך? ובלעדם מי זה | פתי וחתי לב" אשר יתן אמון לדברי? שורה מעל פני דובר שקר ויפת כזב, | ודע איפוא כי זורע שקר יקצור חח. לי תאמיני יקרתי, יען נפשך זכה וברה,; וכל רע לא תדעי; אמנם אנכי אנכי יונתן מקוה לבך ורצוי נפשך, הנצב לפניך ן כיום בנפש נענה ולב נשבר. ״האתת זה אהובי? השיבה תרצה - הן לבי נבא : לי כן, אף כי עיני הכהות לא הכירוך. הגידה נא לי מדוע בא אמרת? שמעיני י. ותשתומם, ענה הנשאל — דע תמה, כי לא כמוני כמוך, את מוצא שפתי | שמרתי - ותהי להפך, כמעע שבת* לעירי, אז כחלום בוקר את בריתי שכחתי; ואמרת לאשה לי לקחתי. אהבת הכבוד אליל תזהו, אשר כל משפחות האדמה לו יכרעו וישתחוו — אשר עוד בלב הנער הכתה שורש, נתקה את 1 חבלי אהבמינו, וחדשים קשרת, בלי עמל ללב מרים משלה לי שלומי ורשף אהבה! בו הצתי, אשר היה אמרי כן ללבת אש. גם אביה ואמה לא עמדו לשען נגדי, j כי אף בעיניהם חן מצאתי, וכמעע חלף ירח ימים כחוק וכמצוה לי ארשתיה . ן ימרה ותוממה, יפעתה ואהבתה למאושר בארן שמוני, והבנים אשר ילדה לי שמו 1 עוד על הצלחתי נישפת, כה חלפו שנים שלש, עמושות חדוה וגיל למכביר; אך הרוכב בערבות די, הוא אל ארך אפים, ונקה לא ינקה, יום השלום לאע י ירים צעדו, ואולם בוא יבוא ולא יפקד — התזכורי, תרצה, את מי ומי לעדי בליתינו לקחנו? — "שומה עמוקה, וחולדת, אקר אז על מפתונצבה". כניס דבריך, אמר נכה הלוח — גס המה מני נקם לקחו: בני בכולי נעל כשוחה j עמוקה וימות, ואחיו השני נשכחהו חולדה ויגוע. מקרים רעים האלה העציבו I את אשת בריתי עד מות, אך שבעתים מלח את נפשי וישכיבוה למעצבה, ״אתת j לצמתם, וכאבם את צאצאי מעיך שאולה הולדת, האזנתי קול קולא בקרבי בלי! הפוגה; כל היום קודי הלכתי, כי תמונת בני ימול עיני רמפה, ובחלומות ן חזיונות ליל תבעתני, מלים ראתה זאת ומבן לה. אישי אהובי! אמרת לי, הן 1 עיניך הרואות, כי אף ד' בנו יחל, ומגלת ידו עלינו נעויה - הבה נחפשה | דרכינו ונמקורה בשלמי הרעה הזאת? כאבן מעמשה כשדה התעלומה הזאת עלי I לבי, ותשמני ארצה. עמה לא יכולתי התאפק עוד והגדתי לה את שולש דבר 1 ומצאתי הממה: כאשל כלו דבלי, פתחה מלים בחכמה פיה, ומאמר: חלילה! לי להוכימך עתה בשוע לשון עלי עונך כי רב, כי מה ישכון כעת כל אומר ודבר > שפתים. הן ארן רפאים שוגרה ומשערת בבריח ודלתים, ותוכחות ואנחות את i יורדי דומה לא תעלינה, אך שאלה אחת ממך אשאל, הלא קענה היא אל נא | תמנע אותה ממני"? ״צוי יקרתי, ואישה שפתיך לא אמנע"? ״אס ככת! הוא — אמרה מרים — בחזקת הלב, תתל נא אגודת מברתינו, פתח את! עבותות לשע, אשי שנינו יחד יצמיח, למען תוכל הקים נדריך, ולשכך חמת ־ וזעף ד', אשר ימוד לכל איש ׳פעולתו אל חיקו, ואין מגוש לעול ממנו, גם אס! לתחתיות האדמה ימש בהחבא" אויה, מה תשמענה אזני, לתת לך שפר כריתות?! לך שמחת חיי, וששון חלדי! איפוא שאלה, איפוא, "עוד תכביד את לבך, עת :