Kokhve Yitsḥaḳ · 1865-01-01 · 32 (1865) · p. Seite 53

53 שמחי עמי! תהה באשה דודאי הרב נתנו* ריח . - . - . - ־ T :ז ז הביטו בני ישראל, איש מאהא אל שמש זיורח I " י, ■י יי. r v r T:T עיני אנשי לבב לבין ודעת — תשקפנה •עיני כסילים להבל וריק - תשאפנה. וכט1 ד!שמש בזיוהר - זריחתה כן חבור דת טשה וישראל בטהותה רב לןז פאססעל! פנינים מאיוסל חלצת ביקר זהב לישיונןי — א׳ותם — שבצת. יאבה ק מסערת הזימן לי;נוח אפת־וב בלשיון עברי אמרותיף עלי לוח ואעשה זר זהב סביב למסגרתו למען ידעו בני ישראל תהלת תפארתו 1 מני עבדו איש המוני יושב בשבת תהכמוני• הק׳ מנחם מענדל דאזענטהאל. ,von I. Meller (חתימה) השחר בבר נשקף מחרכי שמי קדם, עת יוכבד הקיצה מפנמה, אשי ערבה לה מאוד, והנה לפתע הדלת נפתחה, ואים אחד נראה בחדר. »מה לך? אמרה יוכבד, מה שאלתך ומת בקשתך בבית מרזח? למחות דמעה מגנל פניך אם יהיה לאל ידי, ענה האורח — הן יופא מלי אני, ומהולל שס ד׳ צלוח ' צלחתי פעמים אין מספר, להשליך מני שני המוחה את טרפו, ולהשיב מטיס לקבר לארצות החיים; ואולי גם הפעם יהיה אלהי יעקב בעזרי, להעלות ארוכה < למחלת בתך, אשר מהלתה על כל שפה מרחפת. הגם אתה ידעת אותת?; לא! ענת האורח בחפזון, רק את שמעה הטוב שמעתי. ברגע העירה יוכבד את המעבה הנשוכה על פני העלמה, ומה מרד האיש הנכר, בראותו כי נהפך למשחית הודה,יויפיה ומנה שפו תמו. עזבי :א אותי לרגעים אחדים, אמר : האורח ליוכבד, ואחר תשובי, בל אפונה כי בגויה הלזו מבוי מלאך די, שלוח לתבל ארצה מאל רחום וחנון למליץ אח נפש תרצה ממות, את עיני מן דמעה, חשבה יוכבד בלבה, עת הלכה לחדר השני ותעגור הדלת אחריה, תרצה אהובתי תמתי! שאלה הרופא, עת שח ראשה עליה, ומטרות דמעה הרטיבו את לבן לחייה, הידעת מי לפניך כעת יעמוד? איש אתה? ענתה הנשאלת, עת פתחה את עיניה הכהות, הואל נא ולך מעל פני ואל תוגיעני בדברי רוח,