Kokhve Yitsḥaḳ · 1865-01-01 · 32 (1865) · p. Seite 49

49 להנתעב והנאלח הזה? דום! אבי" יללת העלמת, ואל תפלח כחץ שמו ע 3לגרץ־ האכזרים את לבבי, ואל תרבה מדבר נבלה על איש אמורים, ויקר לוח, אן אישתיתו לי באמונה. — אוי לי! צעק בניהו מנהמת לגו "האס רעיונך נבוכים ונעו עשתנותיך? - חלילה! עשתנותי כלאי מוצקים אמרה מרים, אך קישע אמרי אמת כאשר עם לבבי, דברתי לפניך. — קושע אמרי אמת"? צעק בניהו, יגער השען בדבריך הארורים, אשל הלמו ומחצו לאשי. אהה ד' אלהיס! הרגיני נא הרוג, ואל אראה ברעתי,. כי עוב מותי מחיי! צעקה מרים "אל הבהילני בדבריך! - שמע בתי, אמר בניהו, והרים קולו בבכי תמרורים, שמעי נא, עוד לא אבדת תקותך לנצח, שימי למושל לבך, כי ד׳ מקבל שנים, וירצה עונך, כלחם אב על'בנים, - "ד׳ עוזי ומעוזי "השינה העלמה "אך ברית אמת כרמי פעם לבחורי, ולא אבגוד נו שלה! - ואך המות יפריד בינינו, וינתק ייוקרותינו. — — בלומי מפתח שפתיך! ושימי ישן לפיך! בת השובבה! צעק בניהו, דע כי כפלגי מים, לב האדם בקרנו, אל כל אשי יחפוץ יענו. ועתה שימי למושל לבך! כי איך תהיני, לדבר דברים נבלים כאלה, אס ברית כרתי פעם אחת למנשה, לא יופר, ולא ימוע שלה! מריס עמדה נאלמה כרחל לפני גוזזיה ולא זעה ממקומה, אך מדי פעם בפעם, מחתה במעפמת לבנה, לשישי זעה, הנועפיס ממצחה. י~- הוי! נאנח בניהו, שדי המר לי מאוד, הן כעעתיך כלו זרע אמת וצדק ואיך נהפכת לי באחת, לזלזל׳ פקר ורשע. ועתה אס לא תשמעי לקול צעקת אב אוגד, ותשליכי דבלי אחרי גוך, הנני מעיד בך, כי מעתה אבי בל תקראני, - הוי! בכתה מרים, עוד תרבה למחוץ לבבי בפצעי חנם, תודיעני נא, איה שמעת, ומי גלה לך הדבר תזה? — איה שמעתי? בת נעות המרדות! הן ישימו בך יושבי שער, והשמועה האיומה, הקיפה כל מנות העיר מקצים, ולמשל ולשנינה הייתי על כל דל שפתים, מדי לאתי החוצה, יפעילו בשפת אלי, ויזרקו על פני רוק. יקללו המת, ואנכי . אברך, אגילה ואשמחה בחלקי הנופל לי בנעימים. אהה! חלפה נצחת, | כרצח בעצמותי, הרעים עליה בניהו, ועיניו התמלעו זיקי אש, הוי! אשה קשת לוח! הלא גם נפש נחושה ימש למים, לקול צעקת אב אובד, ואתת הקשית לבך כמעיל ברזל כצור חלמיש, ועתה הודיעני איפוא, מי זה ואיזה הוא, האיש הבליעל גם בלי שם, אשר המר כבוד ביתי בחרפה נצמת? ואשלדה במילה לא! יחמול, כי אלכה אגלה אשמת הארור לפרי שופעי משפע, אולי ישלח ד' מלאכו ן לפני, ויצילני מכך תעריץ הזה. מרים נאלמת -ומיה, ולשונה לחיכה דבקת, הגה לא יצא מפיה, עיניה השפילה לאלץ, ואך אנחה איומה התפלצה מנתי נפשת. — דברי כרגע! כי כן אצוה! הרעים עליה בניהו בקול רעם, ואס אין אותי גם אותך כרגע אכלה. לשון מרים עודה נאלמה כבתמלה, וכפתן חרש אעמה אזניה משמוע קול אביה . צהלי קולך! צעק אביה, בת נעות המרדות! j עמאת השם, כי עד שאול מחתית תקד אש באפי, — אי שמים! צעקה מרים! מה תאבה אבי! הכח אבנים כמי? — בשם אל תצור תמים פעלו*! הודיעני : כרגע שם הגליעל אשר חלן! כבודי, ובדברו נגש להשלמן באומן רוחו, ויאחז; בימינו פצירה פיס, חדה מאוד, ועיניו מצצו כשביבי שלהבת, ויקרב אל מרים, ן יינופך הכלי משחית על ראשה ״הראית מצח נחושה"? הרעים עליה בקולו | ״היאית"? - אוי לי כי נדמיתי! צעקת הנערה מרה, שובה למנוחתך אבי! -J