Kokhve Yitsḥaḳ · 1865-01-01 · 32 (1865) · p. Seite 7

7 חמדנית שכנר כלל אותם שם אדם כמו •שפירשנו נאמרו ויקרא את שמם אדם והעד מה ששמך לו ודנק כאשתו והיו לנשר אמד לא לאדם אמד ואמר גם כן עצם מעצמי ונשר מנשרי וכן נאמר נשאר נעלי איש ואשתו אמנם מלת אדם כוללת שתי הערות אמד אל החומר הגשמי והנגזר מהאדמה והשנית אל תצורה השכלית הנגזרת מאדום על פי המשל השתום ונאה המלה בלשון ענר כאמרו אדמו עצם מפנינים לפי שככר קדמה ניאת צורה זו נכלל הנאים השכליים כמו שהערות׳ אליו נמכור׳ הקודם ומאמרם ז״ל כצלמו ניפוק העשוי לו. פרק כ" ב וישע ה׳ אלהים גן נעדן עניין הגן והנהר יתאינעה ראשים שמתמרד אליהם וענין ען הדעת עוג ורע כנר נחיצוניהם דניתי ובפנימותיהן נחינורי הקודם מה שיש נו די־ לגלוי דעתי וכוונתי וייצר ין אלהים מן האדמה כל מית השדה וכל עון> השמים ויבא אל תאדם -ראות מת יקרא לו מלת לראות חוזרת אל האדם והכוונת שיראת כדעתו איזה שם יקרא לכל אמד ואחד מהמינים שיהיה נאות לעבעו מלמד שלא יקרא להם שמות מצד חמריהם כי מומר הכל אחד הוא אלא מצד צורותיהן המיניות והעד מה שאמר והל אשר יקרא לו תאדם נפש מיה הוא שמו, כלומר הוא השם הנאות לו מצד עבע התרגש המיוחד לכל אמד ואתד מהמינין הנכללין תמת ההויה וההפקד כי הרגש כל בעלי חיים הוא נפשו המיוסדת לו וכל זה פרקום חכמת האדם ושלימותו קודם מריו ולזה כיוון ייאמר החכם ע״ת מה שהיה כבר נקרא שמו, אעשה לו עזר כנגדו עניין היות מאות המשגל נקני אישים הוא כענין החומר והצורה להיותם נפרדים מצואי בשכל נכח והיות תשכל מצייר הקתלקות הצורה והשאר המומר לפי שהוא קודם לצורה קדימה מבעית וזה אחד מצלעותיו ובהתחנרס כשיקבל החומר הצורה נעשו שניהם דבר אחד מצוי בפעל מון לשכל כי כן הוא מנע זה החומר בהיולי וזהו ההיקש בעצמו בעניין הזכרות והנקבות וביאור זה כי הזכר זכר בכח ופועל גכח והנקבה נקנה בכח ונפעלת בכח ומציאותן כשכל נכח ובצאתם לידי מעשה ר״ל בהיות הפועל פועל נפעל והנפעל נפעל בפעל ימתוה משניהם דנר אחד מצוי נפעל ממון לשכל וזהו ודבק נאשתו והיו לנשר אחד וענין תאות הזכר לנקבה והנקבה לזכר הן מבעיות כדין כל דבר העומד נכח שתשוקתו לצאת לידי מעשה ואפילו המצואים האחרונים השפלים שאינן בעלי חיים יש בהם מנע כדמות תשוקת לצאת מן ה:ח אל הפעל ודמיון זה הוא כי האבן כשיכריחנה מכריח לצאת ממקומה כלפי מעלה יש בה מבע כדמות תשוקה לצאת מן הכת אל הפועל והוא לשוב למקומה המבעי לה לפאת המרכז שהיא יציאתה לידי מעשה וזהו הדין ככל יקוד מהיקודות כשהוא בזולת מקומו: אמנם תאות נקנה לזכר גדולה נענעה מחאות הזכר לנקבה כאמרם ז״ל יומר ממה שהאיש רוצה לישא אשה יוצה להנשא וזהו אמרו לאשה נפרע ואל אישך תשוקתך וזהו לפי שהנקבות הנמשכות אמר החומר שהוא דם הנקבה מנקש צורה להשלים נה עצמה יהזכי נותן לה הצורה משלו ואינו נותן שוב שלמות לעצמו כי אס מקרון לפיכך נקל הוא על הזכר לדמות אונאה זו ולבעל המקרא מאחר שנמצאת אצלו ידיעת עוב ורע ולכבוש תאוותו, לולי פגישת האשה שהיא חון ממנו יפתויה כמו שאירע לו לאדה לפיכך לא נצנויך בצמחים לשני אישים לפי