Kokhve Yitsḥaḳ · 1865-01-01 · 31 (1865) · p. Seite 129

יבא■(כןכהדרין ל״ז יעו״ש) מרב ט ב ו ת, "דאי הוו יהבי ליה. כל שללי דעלמא לא הוו משנה בליגוריה (עיין 33״» מ״ט), זימנא היא איקלע לההוא אהל יקושטא שמיה וכו' הוה יתבא דביתהו, וקא סייפא יישא, אסא שיבבתא טרפא אלשא' 33p לאו אורח ארעא אמר ליה הבא שכיכו ליה תרתין בכיו וכו׳ א״ל במטותא מינך פוק מאהרין ללא היכרי גהו »והנא בהנך אינשי ומזה," ומזה נראה לנו הבונה "רב טבוח," אס כי עשה לפני משורה הלין .והלכה (עיין ב״מ מ״ס) בהן ללק ולאו ללק, למשמע להו רק ברבר הנקנה מיל ליל או במעוה נגל מי שפרע וכו/״ או משום עשיה הישר והטוב, גם בהן ולא — ורב טנוה בעשאו הטוב שבין אדם לחנית במ״וע, ולא חזר בדיבירו במ״ו» עם הבריות, אז גם רוח חכמי זמני, שהיו נזהרים בדבריהם (בכל. דיבור ודינור) היו נוחה הימני ישמו "רב טבות טנוה נאה לו, אף ששקר בדבר שלא הגיע היזק לשום אדם, — וגזה תתבונן במלה כטבות גם בדרך שלילה, נאמרו ״איני כטנות,״ רק מאתר לשמיה קוש״טא שדנו נפוק, גם להמדנר כטנות — כאורח ארעא. — וגם אתה למען הליג לאיש ריבך דברת בלשון כטנות, והפכת בדברי ולברך לשחק בי, ניהי שפר (המגיד) ונמזי, כי רק זאת היה רע בעיניך באשרי לגפן ערי, ולשרקה,בני אתוני, כאמרך (בהמגיד גליון 47) "ויבניהו עשר פעמים חמור וגם שכור ■יכו׳" וע״ז היה תכלית תשובתי והתנללותי (נהמגיל שנה ז׳ ובכ״י ה' 30), אשר מעולם לא דן רוחי למלות עשרה ממורים בלורת אדם אחד, גשגם הוא כמבשל, ואדיבה גם בעת המלחמה ועת השמוק, ברכבי על בן גוזי אני שכם,. (וכמאמרם. נ״ר, "בז לרעהו חשר לב זה ממור ואיש תבונות יחייש זה יעקב}, כי יתאדם גכישו נטשו וכעשו, לפתח על עורו, עור לבוב, כל פתומי מכרום זלות, וההוא גברא דאתא לקמי דרבי וכו' ממשהי במתון, ולא במפזון, לאזניו ומלחו, ולאבני האותיות מראשותיו, ולא מלאתי בו הכתר ״לשליט בתו עממיא" (זוהר ויחי) והאבנים טוגות מדמות החמור דמתניתא שירדו. אותו משמים, ואשל אמרו עליו "אין דבר טמא יולד מן השמים (שנהדלין נ״ט), ובמתנות׳, הבדלתי וליינתי בין ממולי נושא בני אדום, לדמות החמור מבעלי ת ת ק ו נ י ם, שמלאו לאבני האותיות מראשותיו, לאבנים טובות מאבני שימותא של היונים, צוררי היהודים "שתיו מביאין עטרוית של וורד (וולדא שומקא ואשכלות עננים) וחולין אותו וכו' וכותנין על מלחו של חמור שאין לבעליהם חלק באלהי ישראל" (מגילת תענית פרק ב' יעו״ש), ובעלי התקונים, דורשי חמורוח, וע״ד "פתח פיך לאלם," דרשו באבני שימותא הללו, בלשון קגי נהור, (ע״ש מכם מופלא ולב רבנן), נגד הני טפשאי היוונים אשל רק באכול ושתה אללס תאדם, לראות. שהם בהמה תמה לתם, — וגרועים מהחמור שמלכו עליהם וענדו לו, באמלס שהוא נגדם ,,חכם מופלא ורב לבנן* במנוחת רוסו, ובדעת אגיש בעליו, ומסתפק עלמו בחלק אגוקו, בידעו כי לעמל יולד ויט שכמו ומשכא לסבול י— ובביאת לציון נפש חיה יחידה, הגואל צדק ונושע באמת ובצדקה, יתקיים נמו "אז אהפוך אל כל העמים שפה בלולה וכוי" ויביא כעני ורוכב על החמור ועל עיר בן א תונה, ~ ולפי דעתי יוכל להיות על כי ענדו היוונים לדמות חמול (וגם הצוררים הללו היו אומרים שמלאו במקדש דמות סמור), וע״כ לא דברו המתרגמים בלשון יווני את התורה (בפני תלמי המלך) כשפה ברורה, בי יראו לנפשם לבזות את תועבתו בפניו, וע״כ 17