Kokhve Yitsḥaḳ · 1865-01-01 · 31 (1865) · p. Seite 127

127 הליכות אל בקודש העוקרת ועוקגת את המקרא, בדיקדוק הנקודות — ואשי עליהם אמרו (תקוניס תיקון כ״ת) ׳ "והמשכילץ בהון אשתמודעין בהנהו אתיון דאתמר בהון יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים יאיץ, — מצאו באות ו׳ מן ״במותי" ובמלת ״צדוקים," הנ״מ מהכתב והמכתב של השוכרים, שיש במו רוח חיים, להכתב והמכתב של הצדוקים והביתוסין, שאין במו רוח חיים, ושהרשות בידינו לזכר ולנקב אותם — והאות וי״ו רובצת אאוכתא ונשמת הצדוקים לפתח גפתוחי אמת את חנואת (מות) הצדוקים והביתוקין, הראשים ותרשים שקנועו להו״יו משלום (והאחדות) והוסיפו על החלק לאמר י חלוק — בדיקדוקי עניות, מדברים ככתבן בלא רוח חיים, —' וידעתי גם ידעתי שגם על דברים האלה, יהיו לך לשאול שאלות הרנה, והנני להשיב לך בתשובת שומר דומה "אם תבעיון געיו שובו אתיו" שאל שאלת חכם (סימן נו') ואני מוכן להשיב לך בדברי נחת ונועם. — ועתה אתה מורי בדקדוק ומליצה, ותלמידי בדרשה, יבוא נא ונוכחה, אני לשלום ואהבה קראתי בשמך, הנותן אמרי שפר, לאמי יהלמני חסד ויוכיסני וכו' ומני ומנך תסתיים שמעתתא לשמוע לקול העת הדורשת ומבקרת "נאור אמת שבמצח המיה כשהוא יום," — ואתה אם כי דעת חכמים נוחה ממך, נהזהרת דיבורך, ולא הלכת בשביל מחרפי, בנתיב "שוא ושקר שנאמרו בדיבור אמד מה שאי אפשר לפה לדבר ולא להאוזן לשמוע (עיין ירושלמי נדרים פ״ג ה״ב), גכ״ז גם בבואך לשלום באתרא דקושנוא, ובראשית בכורי אמיתך (זיינוע 206) לא יכלת לשמור לשונך מדברי פתחות בדברי כתנות או כעבות, ולמען שלא יכשלו בי עוד הפעם, מריבי ורובים, (בפרץ יוצאת וצווחה "ה ע ע הימן עי), ולפי דרכי נאמר נהנ״מ משאלה החרם לרם« בהגדה דססס הוא נו החנם דהגדת מההורה וחמצוח בטעמיה, המניראה מי שאמר והיה העולם. ומדבק בדלני• (שפרי פלשה עקב) בעקב ענוה — ושאלהו למניריו המנמיס, והיא נשאלה חלמיד המהנים את רבותיו, לנשוח ולדעה אם גם המה הלנו בדלני די, ויודעי! נבלל׳ החולה, נישודה ושודה ד׳ לה, ושואל אוהם .מה העדות (עדות ביה ושף להושיף מדברי שופרים לתקנה העולם), והחוקים (שחקק נהם שמים וארץ) והמשפטים (אשר לא לאדם השפיעו בי■ אס לאלחים), אשל ציוה ד׳ אלהינו (השוב! נתובבם) אהבם ואף אהה אמור לו ני גם לך נר לבב במותו, וידעה לתת הבלל,בלשו!, שמבקשי התאווה והננוד, אינם מנינים נו) בהלנוח הפקח אין מפעילי! אסר הפקה אפיקומן,' והוא מש<ה (פשתים קי׳ט) ובגמרא אמרו "מאי אפיקומן אמל רב שלא יעקרו ממנורה לחבורה, ושמואל אמר נגי! אורדילאי לי וגחלייא לאבא" ומזה אנו רואי! הפילום מאפיקו«! שיש נו עיקול מקום, ממנורה למנורה, וגם שלילה הענוג• מוחלות, וזה הוא נלל גדול בחורה לאחד הנל לאחד שלא יעקרו ממנורה לחבורה — ולתקן עולם נעלבות שדי, שנא״וא ישמח וישתפר, בחלקו. — — אנל הרשע אינו שואל לטעמי והללי החולה, נ* אצלו התורה והמצוה, צו לצו קו לקו, ולמשא ועבודה ונבל פרש עצמו מהחולה, ועבודה, הוא לק למלאות נענו ומאותו, — וגם שאלתו "מה העבודה הזאת לבם" לא«ר, עבודתי היא לחבליחי, למטן להיות רשע וטוב לי לעו״הז אבל ענודתבם נהענודה שבלב, וע׳י« שלא לקבל תיש מה הוא? ודברי הרשע מתאימים לדברי הצדוקים, ,שהיו אומלין הציוקים משורת היא ניד הפרושים, שיזם מצערי! עצמם נעו״הז ונעריה ב אין להם בלום ("אדר 1נ סרק חמישי"), ואף אחה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ל לי בצאתי ממצרים' ני לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים, ונס "אין לן בן חורין אלא מי שעישק נת״ס" — "אלו היה שם לא היה נגאל," ני מה לו הבא ומת לו החם, הלא נס שם ישב על סיר הבשר,ולא היו '1 דאגת יום מחר — ועסה רק לעמל נולד ונל ימיו מבאוניס.— שלמה פרענקעל.