Kokhve Yitsḥaḳ · 1865-01-01 · 31 (1865) · p. Seite 120

120 עומד עליה" לאמר, עבודה האמיתיז מישראל ממלכת בהדס, היא העבודה שבלב הנאחז והנדבק בצור ישראל, אשר הוא חלקה וצור לבבם ובעמדו על הצור 'ברוחו, הראה למשה העניו (הקשי של תפילין שהוא נגד הלב) הקשי מ ש כ י נ ת ו באהבה בתוך לבב ישראל, ובלקחס מ ש ס הדברים, לשלם הפרים עם השפתים, העבודה הזאת היא עבודה מאהבה, אהבת המקוס — מקומו של עולם, — ואהבת הבריות, והיא היא העמוד האמצעי מחורת ונייח, "מתורה," כאשר תלמדו לאחריה, תלבו בדרכי השם ומידותיו, ומה אני בחנם אן> אתם בחנם, "ומג״ח" כשתעסקו בג״ח לא תהיה כוונתכם ע״מ שישלמו לכם גמול, אלא כמידת החשיד "שלי שלך ושלך שלך," ועל שלשה דברים האלו העולם עומד, וצדיק "פרוש אהבת" כזה, הוא היקוד עולם, זזה כל האדם בדמות אלה־ס — אשר כל העולם כולו לא נברא, אלא לצוות ולחבר עצמם, בציותא ד א חד לזה — ויהי מורא שמים עליכם" ותתכון בזת לאמר את מוראו (ואת מקדשו) לא תיראו ולא תעריצו, את ד׳ צבאות (אשר אות אמה הוא בצבאותיו) אותו מקדישו. והוא מוראכם והוא מעריצכס," וכדברי בעל הגדה ״ובמורא גדול זו גילוי שכינה, — וככתוב "וראו כל עמי הארך כי שם ד' כקרא עליך ייראו ממך" כי בראותם לגילוי השכינה בנולאותיו, השוכן את דכה וקפל רוח, וכדמות אלהיה עילי ן בקילס (העניה) המוצב ארצה וראשו מגיע השייימה, אז יראו ממך גם תגוים המרקד׳ ן בהיכלו, ולא יוכלו, אותך. — אןןין A) ואחר כל האמור, והקורא בשים עין ולב בד״ה מזמן בית שני יראה, כי הפחד מרואי החמא בתרגום היווני, שפחדו וראו ביום ההוא, ביאת החושך לעילם ג' ימים (כלומר ימות עו״הז, וימות המשיח, וימות עו״הב), והכתובת על קרן צור ושוד — נתקיים במו, ותרגום 'הזה היה למקדש אבן נגף — וצור מכשיל לשתי במי ישראל, והם המון העם וחסידים השועים מעבר אחד, וההעלענישטען מעבר השני, המון העם כשלו בהמקדש, ונפלו ונשברו, ונתנו צווארם לנובח הרג ואבדן. ביקי אנעיוכת הישע, מבלי לעמוד על נפשותס וביום השבת לא הרים איש מהם את ידו לירות אבן או לשכור פי המערה מחביאה מפני האויב והצורר, והאויב התכוון לבוא עליהם דייקא ביום השבת, לכלות ולהשמיד א ותם, (והחסידים השועים מהדברים ככתבן עברו בשבת גס על בל ת ש ק צ ו ועל כל עונג שבת, וכאשר נשאר מהם מזמן ההוא כמה וכמת מנהגים להכת העקענער והביתיס־ם, ולפ״ד על ע״ה חסיד כזה התכוונו באמרה (פסחים נ״ט) "מפני שהם שקן וכי' יעו״ש ודוק), עד שבא מתתיהו כהן בן יוחנן, והורה למו בת״ח, — אם עשה נעשה כאשי עשו אחינו, לבלתי התייצב לפני הגויה בעד נפשינו ותורתינו עוד מעט והשמידונו, ויועצו כולם ביום ההוא לאמור אם הלחם ילחמו אויבינו בנו ביום השבת ויצאנו לקראתם ועמינו על ■ נפשינו ולא נמות כמות אחינו במערות (דב״הי לב״ח קאפיעעל 7) ולמד מתתיהו! אותם בזה את דרך החיים ,,אשר יעשה אותם תאדם וחי בהם" ולא שימות! בהם — ולההעלינישעען הימה הגשמה התרגום הזה לפח ולמוקש וניקשי ונלכדו, I ויצאו מהגשמה להגשמה, עד שזבחו לאלילים הגרועים יותר ממעשה העגל i ונם שבע לוי והכהנים והכ״ג היו במעל הזה (חשמונאים נ' ד'), "ועל כנף | שקוצים משומם (דניאל ט') לטמא את המקדש בירושלים, ולכונתו בשם בית | ייפיס אולימפוס" (חשמונאים ב' ו'), — כל זאת ראו ושמעו חכמי אתת j מראש, ״ומראה תערב והבוקר אשר נאמר אמת הוא — בי היוונים טמאו I