Kokhve Yitsḥaḳ · 1865-01-01 · 31 (1865) · p. Seite 118

(וכאשר שהגו גדולי המחנרים;׳נל הוסיף לא שייך אלא גמה שמוסיף אדם מדעת עצמו כגון כהן שמוסיף ברכת משלו, אגל נמה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן משום בל תוסיף וכוי, עיין יד מלאכי סימן ק״ז), — ונשנה עוד הפעם בדברינו, כי רק לאלה בני יעקב, אשי דיוקנו חקוקה נתבסא, תתירו לעקוב אה המקרא, כי יעקב זה לא מת, וחי נחי עולמים, ובעקנו היא מקרב את הבריות תחת כנפי השכינה, ״עקב ענות יראת די" וכאמור, — ע ו “ ה נ, ואמל "זה ספר תולדת אדם (אדם דמווז אלהים) זה כלל גדול יותר מזה," ומי סהשיג אוחו ״ורוצה ל ח י ו ח ימיח אח עצמו," — ובחיקוניס (ח־קין מ') אוח אדם ואיח אדם דנשמחין(ונקרא אדם ע״ש הדמוח) ואיח אדם דגופא דאחמר ניה "ארס להבל דמה (ונקרא אדם ע״ש עפר ואפר מ; האדמה) ועליה אחמר אדם כי ימוח באוהל (כלומר אדם דנשמתין, והוא האדם נדמוח, — מיחחו רק נאוצל הגון), וס׳יחו באור חלאה לאיה אמח, בשוב רוסו לאשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו ועליהם אמרו "אסם קרוים אדם וכוי) איח אדם דאיהו מלאן ואיהו מעעלון [שנקרא מהם של עולם, ועיין במנה"ז צד 228 — ונהערחו) ואיס אדם נדיוקנא דקנ״ס ודא הויה, ובאחר דא לי ח חטא'ומוח,,' — והוא כדברינו וכאמור, ואולי נכשל בזה "אסר" בראוחו למעערו; (חגיגה ע״ו א' יעו״ש) "דאחיהנא ליה לשוחא למימב למיבחב זכווחא דישראל אמד גמירא דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא חסרוה ולא עורן) ולא עיפו שמא ח״ו בי לשיוח הן,״ — הייני בואו לפרדס, ולא השיג מההורה והנביאים, רק השם אדם נדמוס הקופל מעטרון המשמש אח הרב ע*מ לקבל פרס, ומחזיק עונה לנפשו — "כי קובר שהנהגחו זאח מחפצו ומדעחו,“ — וגס הסופרים של ישראל החזיקו טונה לנפשם בכתבם, לק זכווחא דישראל, ודבר זה היה מחנגד לו להקבלה מלניחיו נהשכר האמיחי,,אשר יעשה למסכה לו וכאמור— וע"כ הכמוש נחיה היחידה וקי צק נהנעיעוח ויצא למינוח רעה, — ויש נהאלין נזה והמבין זנין. — ונזה נסנונן גס לסין) דבריהם (קדושין ע״א שם) ולספרק ארר״נ פרק חמישי — באמרס (קדושין שם) "משרבו הפרוצים היו מוסרים אוחו להצנועים שבכהונה היו מבליעים אוחו בנעימה אחיהם הכהנים וכוי״ יעו״ש ונפיר״שי, — ונאמר כי הפרוצים הללו, הם י הם הכהנים הצדוקים והנימוסים שדקדקו אחלי דברי אנעיגנוס שדרש נדנים להשס בן שחים ועשרה אוחיוח, בלמודו נהענודה ע״מ שלא לקבל סרס, וכאמור. והפרוצים סללו דיקדקו אחריו, לא בדיקדוקי סופרים לק נדיקדוקי עניוח (עיין בדברינו נזה בנן חנניה ונכ״י ה' 27 זייטע 42. וגם במאמרי זה יבואו דברינו עוד נזה להלין נפנים) "והעמידו שהי פיצוח וכו' (אדר״נ שם) ואמרו מקולח היא ניד שלושים שהם מצערים עצמם נעו״הז ונעו״הב אין לחם כלום" משכר גשמי אשר העין יכולה לראות, והאוזן לשמוע,;— יע״כ לא היו מוסלין אומו אלא להצנועים שבכהונה שהיו מושכין ידיהם מפלס ממנוח כהונה, וננשאס ידיהם בקודש לברן אח העם יהיו עולין בנקי כפים ונר לבב, — ונעח שהיו הנהנים טרו די ן נשיר וגם העם נטלדין במו "היו אלו ממהרים לבלוע את השם בן י״ב ולא היה נשמע לרבים מקול נעימת אחיהם חבריהם דברי אא״ז רש״י ז״ל), — ואולי גם הנשיאות ופרישה בפיס בברכת כהניס — נהשם בן ׳״ב אוחיוח — (וגס נטילת ידים והברכה קודם הסעודה — נתקנה), להראות שרטוט׳ ידי הגדול והנורא, ביצרו לאים ושת עליו כפיו שלא יצר אח אדם בדמותו שיהיו ידיו נשמטים מפלגא ולחמא למלאות נענו ומאותו, לק לרומם אוחו להר די הר יראה, בנקי כפיס ובר לבב וכאמור — והוא הוא הטעם שהחמירו חז״ל בנטילת ידים, אן) שכבר נעל הטעם מפני סין חלומה כי יש נזה לרומם אותנו להכותני שבחורה, ושם ״אדם נימוס — ולהסעירה חכמה שהיא התרומה — כידוע להנאים נקוד, — ואס כי גס אני לא באח׳ עוד בסודם, עכ״ז אני מאמין באמונה שלימה בהתגלות הסכמה חכמת ישראל האמיתית הקרונה מאוד בפין ולבנך, — ויראת ד׳ אמד ושמו אחד יהיה מילתא זוטרוחא, כי כולם ידעו אוחו, למקטנס ועד גדולם (וצריך לחשמעינו אח הגדולים, כי הגדולים עלולים לטעות ביותר בבקשם חשבונית רבים. — וככתוב מפי עוללים ויונקים יקדח עוז). וישאו ידיהם בקודש להראות ״זה אל• ואנוהו". — —