Kokhve Yitsḥaḳ · 1865-01-01 · 31 (1865) · p. Seite 112

112 אמינה גמור "אדם המעלת," יחיו גני יעקב בתעת אמי צמו זי נחשנו, גהעה אשל ד׳ אמי לשכון געפל גגחי בראי, כי געה ההוא שמעני׳ מהיראים שבאומות שהיו אומרים "הרוגי מלכות אין בל ברית יבולה לעמוד במחיצתן, — והענה עשת עקב לסילחא (עיין נ״ג ע״ד ובפייש״י שם ח״ל קילתא תל לחם שלו), באמרה להם לכו לחמו בלחמי בנקי כפיס ונר לבג ובאהבת כל תאדם — ודע שאתה אוהב ואין אוהב שונא, — וגם נצח ישראל לא ישקר, ובנטרם עד למחר, עד שיאיר יום הופעתו(מן מימי השלוח מציון ההולכים לאש לאש) "ומשכחת לה" לחותמו של הקב"ה, באות אתת, את האדם, בצלם ודיצות, ואז "אל תירא עבדי יעקב (בני בכורי) ואל ימת ישראל" כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל," בהיאותך בתאות שבמצח החיה אחת שאין עוד מלבדו, ישמו אחד, ובל האדם נברא בצלם ודמות, ונקראים בנים, בני אלהים, ואין נ״מ בין איש לאיש אלא בתחיבה יתירה שנודעת לו מקודם זאת ע״י התורה, — ואז אהפוך אל עמים שעה ברורה לקרא כולם בשם ד׳ ולעבדו שכם אחד" על תר ציון, המאיר לאות אמת במצח ישראל (בני עליה כתור אדם המעלה), כאשר קרי׳ רחמנא (כרחם אבל על בנים) לנהורא, ופקדיה אמצוותא דיממא, (אשר יעשה אותם תאדם וחי בהם, בחיי עולמים) בזאת התורה שנעשית למו cp חיים, והחתותה בחותם תאמת לשון הקודש, ניד משה, שהיה עניו בדעתו מכל האדם , — ואז גם כל בני נח במנוחת רוחם מקנאת, לא יקנאו את בית יעקב וישראל על בכורתם ובחירתם, כי יראו נאות אמת שבמצח מיה אחת, את צדקת פזרו נ ו בישראל, וכמאמרם (פתחים פ״ו נ') "לא הגלה תקב״ה את ישראל לבין תעכ״ום אלא כדי שיתותפו עליתם גרים שנאמר וזרעתיה לי בארך כלום אדם זורע תאה אלא לתכנית כמת בורין," וגם אנחנו נאמר לפי דרכינו, לא תגלה תקב״ה את יעקב אלא כדי שיהיה נודעים עקבותיו (דרכי ד׳) באדם ע״י עקב ענות יראת ד׳, והוא הוא עקבותא דמשיחא, כי לא נעקר יעקב ממקומו אלא לחיתיף גייס ולקרבן תחת כנפי השכינה, בכללי התורה, וכלל ישראל, לכלול הכל לאחד האמיתי, ובביאת לציון נפש חיה יחידה, הגואל, עני ורוכב על החומר, בהפשירו עמו לענוד מאהבת,בתחיבת יתירה שנודעת למו, לאוד תאמת שבחית אחת, אז יבוא גם "לשבי פשע ביעקב" רצוני, גם לאלה ששבו מאז מפשעם ע״י עקיבת יעקב, במראית הלילה להאות אמונה, לאלה ששבו עתה נעקבותא דמשיחא, וגס הצנה יהיה נקראים זרע יעקב, ואם כי נכשלו במראית הלילה, בנגעם נכן> ירך יעקב, והרגו במו בחרב, ונפזרו את שארית ישראל — הזורעים בדמעה, את זרע אמת, — לארבע קצות הארך, הרחק מאוד מאדם העיר אשר מצד צר - נון, — רצוני רחוק מאוד מהכרך גדול שבאדום, שנקראת גלשין המקרא וחז״לינשם "צור מלא" על שנתמלאית מחרבנה שלירושלים, מהעת שבנה הורדות האדומי בגבול א״י את צעזארא לעיר כלילת יופי (להשפיל אח ירושלים) ולכבוד קיתיי הרומים בקראה על שם קיתר רומי, ובלשון חז״ל נקראת ,,צרחתי" או "צר נון,") בכ״ז גם פיזור הזה היה לעובת יזרעל, הזריעה והנזרע מזרע אמת, והמפנה דדך רחוקה למלך המשיח, נשוב ד' אה שינת ציון, ואד ימלא שמוק פינו נראותינו לזרע אמת אשר מתחתיו יצמח, והגדיל לעשות בעקבי, — וזיהו "כי הנני מושיעך מרחוק ואם זרעך מארך שבים" כלומר כ; העמים הרחוקים והקרובים יהיו נקראים נשם זרע בית