Kokhve Yitsḥaḳ · 1865-01-01 · 31 (1865) · p. Seite 83

מי ימן מסער לדמעות עלב, אשר במרוצתם מהי עירי תרצה מלו, ומיי אמותיה אשל מלבה המעוך נמלעו? מי זה מכס ויבין זאת? ואיש הרות ויפתור מדתה? »הן בימים אחדים אבוא ואת כדרי אקים" כה היו דבריו, ועתה הלא עפו ־ שנים שלשה עלי אברת העת ולא בא? כשושנה פורחת תמולל ותיגש ולחייה המאדמים יחורו, עת סולעה בקרנה תשית קן לה, כן נדמתה תרצה גם היא. ברק עיניה כבה, אף נבלו שושני לחיית, נשיה בתש משמן, וכצל ההלכה, בחברת אמה צמקה ובמסתרים נאנחה. "אם בגד בבריתו ודבק באחרת" משבת בלבה" מר לי מר, ואם קרהו אסון למה לי חיים." המראת הנוראה הזאת מעין אמה החודרת לא נעלמה, אך היא משבת בשגגה — ומי זה יביט במחשכי קרב ויגל תעלומותיהם — כי בתה תעצב אל לבה, כי לא תוכל היות לאיש עשיר לאשת, ולזאת שמרה לפיה מחסום, מבלי לשאול אותת מאומה. — ביום אחד, עת תרצה בעד המלון נשקפה, ועיניה הנה והנה תרוצנה, אולי תמצא את שאהבה נפשה — כי עוד לא אמרה נלבה נואש, אף כי ארבו לה הימים, והנה קול צעדי אמה נשמע, אשר בחפזה סערה החדרה ועיניה כלפידים נוצלו. שישי ושמחי בתי — אמרה — בשורת עונה בפי מוצאת! ״בשורה עובה"? שאלה העלמה ״תאם נא? בא? איהו? אנה תלך רוחך בתי! החולמת הנך? כשלג הלבינו פני העלמה, כי כמעע גלתה לאמה תעלומותיה, ולכן לתקן את המעות, ולתמלע ממיצי שמה לערמה מפלע לס לאמי: "כן דברת אמי, הן בלילה הזה חלום חלמתי, כי דודי האהוב, אשר לא ראיתיו זה שכתים ימים, בא לצל קורתינו להתראה אותנו פנים" — אל תשית לבך לזאת, אמרת יוכבד, דבר אמת, לא חזיון שקר נחני הנה, והן חשבתי זה ימים רבים מדוע קודר תלכי לדעת, ועל מה במסתרים תאנחי? אס רוח בינתי לא תתעני, ועיני במצפוני לבך לראות העיבו, אז מקור דמעותיך, כי עלי ברכי העוני גדלת, לכן אך לאיש יש תהיה למנה, ובמחסור וכפן כל שנותיך ידדו. אמנה ההגיון הזה היה כרקב בעצמותי זה בניר, ובאישון ליל עת עלי התנומה הנעימה התענגת, פרשתי כפי השמימה, ותפלתי נפי כי יוציא ה׳ למרחב רגלינו, ואחיי אשר צהרים חלדי חשרות עננים האפילו, לעת ערב יהיה אור. וברוך ד' כי תעה אזנו לשועתי ויענני, הן זה ימים אחדים נדברתי עם שבננו אלימלך, והוא גלה את אזני, כי עוב חנך ועוהר לבך את נפש בנו יחידו ברשת אתנה לכדו. בתום לבו גלה הנער בל מסתרי לגו, כי אך אליך תשוקתו ובך הוא מפץ, והוא אתנו עד מאוד, וארשת שפתיו אל ימננב סלה. מדוע מחריש מרצה, ופניך יחודו? מדעתי כי זה האיש אשל הוכיח ד׳ אותך לו לאשת. — הן ייסף הוא בן פורח עלי עין, כליל החמודות בניו ונפש, אף תעלך ידו על מרומי ההצלחה -— כי האיש אלימלך גדול מאוד, יד׳ ברכו בכל — ובאשרך אהיה מאושרת גם אני! "סלח לי אמי אהובתי" ענתה העלמה, הן כי יקן איש דבר באגודת כסף אמת, אז לא יחדל מבחין אותו פעמים רבות ערם ישקול הכסף מחירו, ואיך תבקש מני להיות לאיש ערם גחנתהו ותדעי, אם הוא כלבי, אם נימינו יהיה כוסי רוית, או צרור עמו ותלאה יהי סלקי וגורלי!* ״עמל ותלאה בזרועות תאהבה?* ״תאהבה? שאלה תרצה, מי יערבך כי לא בלב ולב ידבר? הנאת עד נבכי נפשו, לדעת כי לא שקר מליו? מי יערבני? הלא זאת תהיה לך לעד, כי חפץ קחתך לאשת, אף כי מדלת העם הנך? — על דברתי בתי! לא אבינך, הן זכור