Kokhve Yitsḥaḳ · 1865-01-01 · 31 (1865) · p. Seite 66

66 .0" Salomo Rubin® מכתבים אל יש״ר א׳ (המשך) עוד שם: מצוה הכתוב כיתמת ’אניוטפת ובמקומו(זה כניי'פ למ״ד של לטוטפת) ישימו תכשיט' אאר׳! דחוק' במשפטי שמוש הלשון, כי הל«", עם פעל היה הקודם לו מורה׳ מאיד■ על הדבר 'האחרון אשר עהה כה«( אליו הדבר הקודם כמו: והיו׳ לדם (עיין הראב״ע שם) היו לה לאויבים. ה״ל! גם כאן רצונו: והיו הדברים האלה לך אש 'אשר יהיה עדי גשמי למזכרה גי1, הבנוש. ולפי החכם יש״ר היה צ״ל: והיה. ,השוטפת. לתפלין! — עוד שם: "מלבד שלסברת. ריא״ם יהיה. כל הפשוק קזה מיותר לגמי’׳ כי כבר צוה למעלה. והיו הדברים 'האלהייאשר' אנכי מצוך הייוכב־ ובן׳״ — אולם ריא״ם נשמר מזה ג״כ באמרו בלשונו הזהב: ולאות'על ידו היינו בכל מעש" כמ״ש בשבתו ולכתו ושכבו וקומו, ור״ל ע״כ 'חזר אל 'הדבר אחרי אומרו ל5י והיו הדברים וגו׳ על לבבך, למען צרך גם המעשה כמו שאומר: בשבייו בביתך — בלי מעשה — ובלכתך בדיך :— במעשה — בשכבך — בלי מעשה — ובקומך — במעשה —. (ומרמז על,חובות הלבבות והאיבריש) והנה ידענו כי העין והיד המה לרוב סרסורי,רע או טוב: העין רואה ותואבל- והיד עושה ופועלת, ע״ד אומרו אצל מציוד’ צי׳^ת: ולא תתורו אחרי לבבל5 ואמרי עיניכם (ולא הספיק בלב בלבד) Sfc *fff זכיאה חושיית וכאן מותיייל כמ״ש הריא״ם. והזכיר פה שלשת החושים המושלים ביתר עוז על האיש•' "שמע ישראל, על ידיך,?ין ע י צי ך, היינו חושי השמע המשוש והראוי1' ראית החכם יש״ר מן (שמות י״ג) היא לששור. כי לפי הפשט הפשיל היה ראוי להיות איזה קמיע גס בפה בעבור אומרו: למען תהיה תורם ל בפיך. או לתלות איזה תפלין על הלב 'כאומרו שם: והיו הדברים וגו׳ p לבבך. ובאמת ה1א ע״ד: מהי לך לספר חוקי (נגד ואגדת לבנך פה) ותש" בריתי עלי פיך. ותכתוב שם דומם לכאן שאמר: ושננתם לבניך." סימן כ״ח. תמה עליהייא״ם ועל" הרמב״מן באמיו שזו טעות משיגי* ומפורסמת שנפלו בה בל גדולי החכמים, כי כולם יסברו שמצות השביתה בייל השביעי נזכרה בתורה ׳בסיפור בריאת העולם וכוי, אולם במעשה הבריאל נאמר לבד בדרך ספור" — ולדעתי. סמכו ננלס .נגל.ד3ר,י פרקי דר״א דן».!(" זז״ל: ובזכות יום השבת ניצל אדם (הראשון) מדינה' של גיהכם וראה איל כסו של שבת אמר לא לחנם' ברך הקב״ה את השנת וקדש אותו התחיל משויי ומזמר ליום השנת שנאמר מזמור שיר ליום השנת. ר׳ ישמעאל אומר המזמיל הזה אדם הראשון אמרו ונשכח .בכל הדורות עד שבא משהיזתדשו ע״כל הי שתם סברו ג״כ כי■ ע״י הסיפור הזה צוה ה' לאדם (אך אס לא נזכר בחייל אולי למען הראות בי נשכח ומשה יחדשהו• כדברי ר׳ ישמעאל שם) והכיזי* מרמז ואומר (שמום כ') על כן ברך ה׳ אלהים את יום השבת ויקדשהו (כלפי! המדרש דלעיל) המוסב על מה שכתוב שם: ויברך אלהיס את יום השביגי! ויקדש אותו. וזה אומרו: עליכן,- ■מייפו לתכלית ,שמירת מצות השבת, אפי נראה למפרע "כי כוונת המצוה .הזאת המלה עוד אז הר א ו ס, וע״ע השעיל מליציים אמרו שבא אז הציווי, לאדם ולבניו. הס■: "׳והסברא תגזור שהכביה מלאכה היא מפני שהוא עושה שני לתועלתו* — היא קנרא קלושה מאד, וסותרת ■ דברי עצמו לעיל נשם רנה״וי