Kokhve Yitsḥaḳ · 1865-01-01 · 31 (1865) · p. Seite 65

65 על רב טובך לי צפנת כי באין מנחל תעיתי בארץ ציון ואתה על מי מנוחות אותי נחנת. על מי מנוחות החכמה משיבת נפש שם עוזה וכבודה הראיתני בקודש מלבב האדם תגרש כל טיט ורפש למען יופיע כסהר בחצי החודש. י עזוז הגיונך נטפו כטל עלי רפאים למו ערגתי כאיל לאפיקי מים וארשת שפתיך אשר בפז ממולאים המה בקרבי נפחו רוח גיל וחיים. לקח טוב לי הוספת במתק שפתים ומנחל עדן דבריך נפשי הרוית הה! עוד נועטס יצלצל לי באזגים כי על לוח לבבי אותם חדת. לוית חן לראשי עטרת תפארת אהבתך לי תהיה לנצח נצחים וגם תקותך נכזבה בלתי נשארת כי גם בלבבי צמחה צמחים. יקרת רוחך הלא רגשות טהורות רגשות אהבה בקרבי עוררה וגם עת מצוקות הזמן השביעני טרודות היא בלבבי היתה נסתרה. אך פחד פחדתי עתה כגלגל סוסתה יבוא עלי בירון אף וזעם הה י איך בלבבי התוגה פשתה ופלגי מים ירדו עיני הפעם: עת כי אשים לארץ מרחק פעמי וכי ארחק ממך נדור אשים אל לבי הה! מה מאושרים היו ימי עלומי טמונים המה בקרבי צפונים בחב׳, ועתה ידידי הא לד תודתי בשירה הזאת לכבודך אותה שרתי זאת היא התשורה זאת מנחתי בה רגשותי לפניך העברתי. מאת אוהבך דוד הורוויץ.