Kokhve Yitsḥaḳ · 1865-01-01 · 31 (1865) · p. Seite 49

החוצה לעשות זר מעשהו לבלע כל נברא »על פני האדמה, ויעביר על פניו גם תכלית קיומו במלנ. אז תתרומם בו ההשכלה הרומנית כי נשמת אלהים בקרבו, אשר בה לא השלוש יד הזמן הנאדר׳ בכח, כי בעד הנצח נבראה. ואם גם בית מומרו לקברות יובל ועצמותיו בדי שאול תרדנה והיו לברות למשות נוקש, עוד בו נשמתו והיא מרומים תשוב אל בית אביה כנעוריה לאור באור פני מלך חיים עד עולם. — הרעיון הזה יאזור חלציו עז והעצומה להתהלך לתמוי׳בכל חזיוני הטבע ותמורותיה. עמו יפגוש רעש הרוח הנושב מפאתי ימה אשר בקופה ושערה דרכו, יטה• אוזן קשבת להמית העלים הנופלים ארצה, אשר רוח כביר. השמימה ישאם. ״התחלפו וחלופו — יאמר אז בלבו ברוח — נכאה — נשגבה — אתמה צלמי התולדה, גס אתם ימי חיי הבלינו עושו חושו על כנפי שערות הזמן הצורר אותכם בכנפיו י ואני ידעתי בי רוח שדי המתנוקשת על אדמת לבתי אשר נמלאה חופשה תמצא ידה און לס לערוך מלחמה וקרב עם העת השוררת בכל הנמצאים הטנעים, וגם יכול תוכל לעמוד על עמדתה נצח. אמנם! אל תשאלו קוראים! מי ומם זה הרוח? הן ידעתם, כי הנה הוא הרוס האדיר והנשגב המוליך אותנו באורח חיים למעלה למשכיל, אשר על ידו תעשינה ידינו תושיה, בו נדעה אמיתת עצמותנו יקרת כבודנו, ויתר שאת רוממותינו על העת והמון חמודותיה, אף תכליתנו ותעודתינו בתבל. — בכל מועדי הזמן ובכל חזיונותיו השונות למיניהן תעורר בנו הטבע הנדיבה הרגשות המצומדוה נדרך הטוב והמושר׳ כמער איש וליות. לכל תקופת זמן מכונה מיוחדת, ודרך אחד לבד להניע מיתרי לבותינו. ברגשי תודה וממלה ימלאו אותנו מחזות האביב המלאות על כל גדותן תשואות חן ותקות נחמדות הנותנות מעדנים לנפש העדינה. איך נשיש נשמחה־ ולנותינו גיל תחגורנה, לעת תקרע הטבע שגור עפעפיה. ונהקיצה מתרדמתה וחמדותיה נכונו קל מהרה תשוב לימי נעוריה ונח עלומים כחה. הוד והדר כשלמה תעטה, פני האדמה השוממה תחדש ותריק עליה משפעת טל הודה ויפעתה, ומבעד חזיוניה עתרת ברכה בלי די תשיש מול עבר פני החיים. הן אז כמקשם חלק יפתחו לנות בני אדם לקבל רגשות קדושות ונשגבות. אז מקרע המקכה הנשוכה על עיני נשר ופני הלוט, הלוט על קיצר שכל אנוש להשכיל להטיב כמו הטבע הנפלאה, להמטיר גשם נדבות ולפרוש כנפי חשד וחנינה על כל נכה לב ורוח נשברה אשר ההצלחה השובבה זרה לו ותבגוד בו רב — בגד. גס מקופת הזמן הנוכחי, בהשיר התולדה צבי עדיה מעליה, עת הפשיט את כהנחה, ומציג נוכח פנינו מחזות נמבזוה ונמאשות מראות יגון ואנחה, גס העת הלזו מדבר אלינו בקולה קול עז, ונהמיה דקה ונעימה מתופפת על לבינו, תעור בנו הרגשות נחמדות, ותעורר אותנו לבלתי הטות ימין או שמאל מדרכי המישד והאמונה. בהמון מעיו יביט הגבר בקרב אלה המחזות »שביב, ואם מעבר מזה חזיון מות הטבע יוסיף עצב עמו, וגדאנה ימלאהו, ינשאהו מעבר מזה השדעף הנעלה מיקדת מציאותו ברב השתוממות גיל וששון למעלה. ומרוב התלהבות נפשו, עינו נגרה מים, ופניני דמע אמת 6חת עלי לחייו יתגלגלו. הוי — יהגה ברוח נכאה — הן אני הולך למות באשר זה קוף כל אדם, כי הוכן יום המות מיום הולדו, מי יתן יואל אלוה ותמות נפשי כמות הטבע והה־ אחריתי כמוה! הטבע הנעימה באקפה זיז כבודה בהשירה הודי אדרתה ״ 7