Kokhve Yitsḥaḳ · 1865-01-01 · 31 (1865) · p. Seite 48

48 במרוצתה. היגעים איש אח אחיו ידחקון, יגע יגרע יגע, עוד זה לא מי ואח פקוד® יקח אחר, ועד מהרה ונא רעהו ויקח גם מזה עמדתו. — הוי רעיון איום ונורא! כאשל «תניב לגו המון צלמי, ושלל צנעי הענע היפפיה בחליפות נצח כע5 מעופינה, וכמו התנועה החמידיח השולעח בתעצומות עזה נמלא לחב התבל הגשמית, ולא תתן מרגוע והשקעה לכל היקום אשי לרגלה. בכה — הה! תשמר שערה בשרי — ככה גם עצמית קימנו תנוע במרוצה, ככה יעלו כמהו ויאבדו כל מבצרי יומנו הבנויים לתלפיות, כל רחשי לנבינו ויצרי מחשבותינו. ככה הה, יכלו נאפע, תקותינו ומשאלות נפשינו ורגשותיה גס יחד. כלמו כשנלול תמע יהלוכון ואין חרצובות למותם. כל אשר בארן יגוע, הכל כאשר לכל לפתח חליפות הזמן רובץ ואין מידו מציל. —; י ״נורא הוא — יאמר חכם אחד — לראות כבלע תזמן. כל נחלה ואחוזת גבר ולבלתי התאוה תאוה לדבר אשי יקום נצח, ולא יירא משבע הזמן ומעבר® כי קשתה הה, רבו כמו רבו, הבוערים בעם המוכים בעגורים, אשר לב הותל יעמו, ויוליכם תועה אמרי משאות שוא ומדוחים. אנשים — אשר עפש לבם כבהמות שדי, וכחי® יער יחוגו וינועו בגיא מזיון העת, וכל רוח הרגשה אין בס לבקש אחרי דברים נצחיים, אשר לא יתהפכו תחת מענות הזמן האכזרי, וככה הכניעו יקרת רומם, עד כי נקלה היא להם, לתעות שכמם תחת עבל אכזריות העת השודד, וכל חפן לבם לבדו הוא זה. — אחרי כי יד הזמן בכל משלה — כי לא יכביד אכפו עליהם, וכי יוליכם על נקלה אל מקום האפע וההעדר. — הוי איך היתה לשמצה וחרד פלאים הנפש הנשגבה בת השמים! כדי בזיון ואי — כבוד הוא לה, וזלות היא לבני אדם, בשומם על לב כי מציאותם הוא כאבק פורח, וכי כחציר מהרה ימלו. — אויה! מי זה הגבר אשר נחילים יתגבר, ולנו לא יתר ממקומו בהעלותו על רוחו כי גורל אחד עם עליעי שעלי הבריאה, עם שושנה העמקים ־וחבצלת השרון אשר כל רוח אין בם. — מה יקען ערך האדם הלז, אשר לא תקצר רומו להיות למע עובד לזמן העוכר שארו, עדות נאמנה היא על תכונת נפשו, וכשרון רוחו, כי ריק הוא מכל הרגשת כבוד האדם המעלה, וכי הער התז כל נעעי נעמנים, שתילי השכל, אשד חננו יוצרי, מעל ערוגות לבתו בעודם באנם. בי זולת זה מי זה יוכל שאת הרעיון האיים. כי ימי שנותיו כמי הגה יעבירו ולא תערוג נפשו אחר קיום נאמן אשר אין חליפות לו נצח. — לא כן הגבר אשר האציל עליו אלהים מהוד חכמתו, יכשריני רוחו התפתחו ממעגרותיהם ועשו פרי תבואה. איש אשר הבשילו אשכלותיו ענבים, ענני מדע והשכל, להבין ולהשיג יקרת מעלת רוחו מענעו, האיש אשי אלה לו, לא יוכל להתבונן במראות הנובע אשר על פניו ׳עבורו, החליפות אין קן אשר לו מעניב, ראשית, ותכלית, כליון והיות, את החיים ואת המות , בלתי אם שמי רעיוניו נענים יתקדרו, וישקע כנעיל ברזל ביון מצולת רוח עצבת, אשי בכתם אופיר לא העולה. הן אמנם היא תעניעהו — כאבן העופרת במי תהום רנה — במעמקי קינויו פנימה, אבל היא גם היא תצית בקרנו להבת שלהבת יה, תעור ומעורר נו רגשות נשגבות, מפקח עיני שכלו, לדעת מין ערכו, ויקרת אמיתת מציאותו. ובעת י ישלח הזמן חרון אפו,